"ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג,י). 'את החוקה – חוקת הפסח' (רשב”ם). 'והזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית, שנאמר (שמות כ, ח): "זכור את יום השבת", כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם, שנאמר (שם יג, ג): "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", למה? "כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים". (דברים טז, ד) "ולא יראה לך שאור שבעת ימים”, כנגד שבעת ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף, כשם שבתחלה הם שבעת ימי בראשית. וכשם שהשבת מתקיימת אחד לשבעת ימים כך יהיו אלה שבעת ימים מתקיימים בכל שנה ושנה, שנאמר: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה"' (שמו"ר יט,ז). התורה אומרת "זכור את היום הזה" כעין שנאמר בשבת "זכור את יום השבת", כרמז שיש קשר ביניהם, שזמן פסח הוא שבוע כנגד שבוע בריאת העולם; ונאמר שיש לקיים זאת בכל הזמנים, אולי יש בזה כרמז שבגילוי פסח שנאמר בתנ"ך יש בו גילוי כנגד שבוע בריאת העולם, כיון שכל העולם נברא ע"פ התורה (ב"ר א,א), והנ"ך הוא גילוי של הרמוז בתורה ('יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא?' [תענית ט,א]. 'ולא רמזה – משה באורייתא, שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים, ובכולן יש סמך למצוא מן התורה' [רש”י]), לכן נראה שכלל התנ"ך מתגלה כנגד המתגלה בתורה שנברא העולם בשבוע וכנגדו יש גילוי בפסח במשך השנים, שהתנ”ך מגלה את הגילוי של פסח במשך השנים, שהוא כנגד שבוע הבריאה. וכן בכלל התנ"ך הוא התורה שבכתב ולכן מרמזת על כלל הנעשה בעולם שנברא, ולכן בו נרמז כנגד כל שיתגלה במשך הדורות, ולכן כרומז לכלל הדורות שמתגלה בפסח כנגד שבעת ימי הבריאה כעין במשך הדורות. בתנ"ך מופיעים שבעה פסחים, ראה בפירוט ב'מועדי ישראל' מאמר 'שבעה הפסחים בתקופת התנ"ך', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א; שזה כרמז לשבעת ימי הבריאה שמתגלים בפסח. כיון שמטרת העולם הוא כדי שנגלה את שם ה' בעולם ע"י קיום תו"מ, ולכן זה מתגלה בפסח שבו יצאנו לחירות כדי לקבל את התורה (ולכן גם מתגלה בקבלת התורה שאז נקבע קיומו של העולם, כיון שכל הבריאה נבראה בשבוע הבריאה על תנאי זה [שבת פח,א]), ויצאנו בניסן שזהו חודש בריאת העולם בפועל (ראה ב'מועדי ישראל' מאמר 'תשרי וניסן כחדשי בריאת העולם בכח ובפועל', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) שכך גם אנו יצאנו לגילוי בעולם בפועל כנגד המתגלה בפועל משבוע הבריאה. הפסח הראשון שמופיע בתורה זהו פסח מצרים, והוא כנגד היום הראשון בבריאה, שבו יצאנו מעבודת לחירות – מחושך לאור, כעין שבראשון נברא האור. ומהיום הראשון נברא כלל הבריאה שהתגלתה בהמשך ('"יְהִי מְאֹרֹת" וגו' – מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות בָּרָקִיעַ, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו. הוא שכתוב: "אֵת הַשָּׁמַיִם", לרבות תולדותיהם, "וְאֵת הָאָרֶץ" לרבות תולדותיה' [רש"י; בראשית א,יד]), כך פסח מצרים הוא הבסיס לכל הפסחים שייעשו בהמשך כנגד יציאת מצרים שהיתה אז בעשותם את הפסח (וכן הוא הבסיס לגילוי כל הנעשה בישראל בהמשך, שנעשה ע”י שאנו קיימים מכח יציאתנו מצרים, שאחרת הינו אובדים שם). (וביום הראשון נרמז שהעולם נברא בשביל ישראל ותורה ['"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש”י בראשית א,א)], שזהו גילוי כעין הנאמר: “ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך” [שמות ד,כב], שישראל מתגלים כבכורים בעלי גדולה, שזהו בשל מהותינו הגדולה הקשורה בעבודת ה'. וכך התגלה בפסח מצרים שהיה מיוחד בכך שהוקרב ע"י הבכורים). הפסח השני נעשה בשנה השניה ליציאת מצרים, במדבר סיני: “וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו' (במדבר ט,א-ב). שחנו לפני הר סיני שם קיבלו את התורה, שהיא היתה חיבור בין שמים וארץ בנתינת התורה שמחברת שמים וארץ, ולכן כרומז על הפרדת רקיע ומים – הפרדת שמים וארץ מצד המציאות הגשמית, שאנו באים לחברם בקדושה ע"י תו"מ. וכן הצטוו אז לעשות את הפסח כהוראת שעה כיון שעדיין לא באו לארץ (שהחיוב מתחיל מהביאה לארץ), ולכן כעין רמז של ניתוק מהארץ שכעין נרמז במים שהם בארץ, והצטוו כעין רקיע – כהוראה שמים מיוחדת. וכן לא עשו בשאר השנים בהיותם במדבר כיון שלא מלו, שלא כמו בפסח שני שעדיין היו מולים ולכן יכלו לעשות את הפסח (ראה ב'תורת המועדים' מאמר 'פסח דורות' למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א בירור השיטות האם לא התחייבו במדבר בגלל שעדיין לא נכנסו לארץ או בשל שלא היו מולים), וזהו כעין רמז בהפרדת רקיע ומים, שיש להפריד את הערלה הגשמית כדי להתעלות בקדושה, להפחית מהמשיכה לגשמיות הקשה (מורה נבוכים ג,מט), וזהו כעין הפרדה ממים שהם למטה כעין גשמי נמוך לעליה ברוחניות כעין רקיע; וכן בברית הוכחה חזקה להיותנו מאמיני יחוד ה' שלא כשאר (שם), שזהו כעין הפרדת מים ורקיע, בין אנשים המתגלים למטה בעולם הגשמי לבין אלו שמתגלה בהם עליונות רוחנית. הפסח השלישי נעשה בגלגל בכניסה לארץ: "ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו. ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה" (יהושע ה,י-יא), זה מתגלה כנגד יום שלישי בו התגלתה היבשה ונברא הצומח, שכך הפסח נעשה בגלגל בכניסה לארץ כנגד היבשה, ובהמשכו (בימי הפסח) אכלו מתבואת הארץ כעין רמז לבריאת הצומח. הפסח הרביעי הוא פסח שאול: "וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה" (שמואל א טו,ד), שלא נאמר במפורש שזה היה טלאי הפסח, אולם כך מובא בתרגום: 'וּכְנַשׁ שָׁאוּל יַת עַמָא וּמַנִינוּן בְּאִימְרֵי פִסְחַיָא מָאתָן אַלְפִין גַבְרָא רִגְלָאֵי וְעַסְרָא אַלְפִין יַת אֱנַשׁ יְהוּדָה' (תרגום יב”ע). זה כעין כנגד יום רביעי בו נתלו השמש הירח והכוכבים, שאדם רואה ע"י האור שהם מאירים, שכך כנגד זה כרמז שמנו ע"י הטלאים ובכך ידעו כמה אנשים יש לו, כעין ראה בכך את הכמות נכונה. וזה נעשה בשביל יציאה למלחמה בעמלק (כמו שמובא שם בפס'), ולכן נרמז בזה כעין לנעשה בשמים, כעין שהשמש הירח והכוכבים בשמים, שלעמלק יש גילוי גם בשמים שלכן צריך להילחם בהם גם שם (כמובא בקבלה), ולכן דווקא אצל שאול יכלו לצאת להילחם בעמלק כראוי כיון שהיה את שמואל שנלחם בהם בשמים (ראה 'תורת המועדים' מאמר 'מלחמת עמלק ומלכות ישראל', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). הטלאים נתנו ע"י שאול המלך, כך שזה כמרמז על מלכות שמשפיעה כמו שהשמש והירח כעין מלכים המולכים בממשלתם ומשפיעים את אורם: "ויעש אלקים את שני המארת הגדלים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים" (בראשית א,טז). הפסח החמישי היה של חזקיהו, שעשה את הפסח שלא במועדו, והוא ניסה לאחד את כל ישראל לעשיית הפסח ולא כ"ך הצליח בשל הפירוד הגדול בין מלכות ישראל למלכות יהודה, שזהו כרמז ליום החמישי שנבראו העופות והדגים שהם שני הפכים, אלו למעלה גבוה בשמים מעל הארץ ואלו למטה עמוק בתוך הים, שכך היו פרודים חזק ישראל ויהודה. חזקיהו עשה את הפסח שלא במועדו, וחז"ל הסבירו (סנהדרין יב,א-ב) שעיבר מפני הטומאה שנטמאו בע”ז (דעת ר”י), שזה כרמז לכלים בגילוי טומאה כעין ע”ז שזה צלמים (שזהו יצירה חומרית כעין כלים שהם יצירה חומרית) ובגילוי של טומאה שכך בכלים יש גילוי של טומאה, אלא שבכלים העשויים מעצמות דגים ועופות מדאורייתא אין בהם טומאה (משנה; כלים יד,יז), ולכן זהו כרמז שלא היה לו לדחות את הפסח מפני גילוי טומאה, אלא לעשות את הפסח במועדו כעין שלא נטמאו (כעין בלי גילוי טומאה, כעין כלי עצמות של עופות ודגים). ולדעה שעיבר ניסן בניסן, שחשב שאפשר לעבר ביום שלושים של אדר (ר”ש), או שטעה וחשב לדחותם לפסח שני וחזר בו (רשב"י בשם ר"ש) זהו כעין ראיה לא נכונה של הדין, ולכן כרמז בעופות שעפים גבוה וקשה לראותם, וכן דגים נסתרים במים ולא רואים אותם, שכך לא ראה היטב את הדין. הפסח השישי הוא פסח יאשיהו שנעשה לאחר שירמיהו החזיר את מקצת עשרת השבטים וכך התאחדו לממלכה אחת, ולכן זה נרמז בשישי בו נברא האדם והצטווה (על עץ הדעת), כעין רמז כמו שנעשה עם גילוי של החזרת ישראל לארץ שאז הם נעשו כמצטווים בתו"מ בשלמות (שבחו"ל החיוב בתורה הוא רק משום "הציבי לך ציונים", כיון שעיקר קיום התורה הוא דווקא בארץ [שאמנם חייבים מהתורה גם בחו"ל, אבל לא כעשיה הראויה מצד עצם גילוי התורה, אלא מתוך חיוב כדי שלא יהיו לנו כחדשים כשנחזור]; ספרי "עקב", מג). וכן בשישי נבראו בהמות ואדם, והאדם הוא השולט על כל הבהמות והבריאה, כך זה כעין מתגלה שחזרו מעשרת השבטים למלכותו של יאשיהו. וכן הפסח הזה נעשה מרכושו של המלך: "וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים לכל הנמצא למספר שלשים אלף ובקר שלשת אלפים אלה מרכוש המלך" (דה"י ב לה,ז), ולכן כרמז שבשישי נברא אדם שהוא כמלך על כל הבריאה. הפסח השביעי שמופיע בתנ"ך נעשה בימי עזרא ונחמיה לאחר כ"ב שנה שעשו את הפסח בטומאה, ועכשיו עשאוהו בטהרה, ולכן מתגלה כעין שבת קודש, יום של קדושה וטהרה. ובית שני היה ראוי להיות הבית שלעתיד לבא (אלא שלא זכו), ולכן יש בזה גילוי של כעין לעתיד לבא, שכך גם בשבת יש בה גילוי של מעין עוה"ב: 'שבת אחד מששים לעולם הבא' (ברכות נז,ב).