בס''ד        פרשת ויקרא: האם נשבעים בבית דין בימינו

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, מספר עבירות שהעובר עליהן מביא קרבן אשם. אחת מהעבירות היא אדם שנשבע לשווא: ''א֣וֹ נֶ֡פֶשׁ כִּ֣י תִשָּׁבַע֩ לְבַטֵּ֨א בִשְׂפָתַ֜יִם לְהָרַ֣ע׀ א֣וֹ לְהֵיטִ֗יב לְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יְבַטֵּ֧א הָאָדָ֛ם בִּשְׁבֻעָ֖ה וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֑נּוּ וְהוּא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם לְאַחַ֥ת מֵאֵֽלֶּה''. מתוך כך שלשון התורה היא "לבטא בשפתיים", לומדת הגמרא במסכת שבועות, שבמקרה בו אדם רק הרהר שבועה בליבו, אין לכך משמעות הלכתית. נחלקו האחרונים, מה הדין כאשר אדם כתב שהוא נשבע:

א. בשב יעקב (מובא בשו''ת רע''א א, כט) סבר, שכתיבה אינה כדיבור, ולכן אין תוקף שבועה לכתיבת שבועה (וכן כך לדוגמא גם בספירת העומר). ראייה לדבריו הביא מהגמרא במסכת מגילה (יח ע''ב), לגבי אדם הקורא את המגילה בעל פה פסוק – פסוק, ואחר כך כותב במגילה את הפסוק שקרא בעל פה, והגמרא לא מעלה אפשרות שעצם הכתיבה נחשבת כקריאה. ראייה נוספת הביאו מתרומת הדשן (סי' שכו), שנקט, שמי שכתב שבועה שהוא מתחייב בכספים, אין שבועה זו מחייבת אותו.  

ב. החוות יאיר (סי' קצד) חלק וסבר, ששבועה באמצעות כתיבה, נחשבת כשבועה לכל דבר ועניין, ולכן גם הכותב דברי תורה צריך לברך ברכת התורה, שכן כתיבה היא כדיבור. את הראייה מהגמרא במסכת מגילה יש שדחו, שאכן הגמרא הייתה יכולה להעלות אפשרות שעצם הכתיבה נחשבת כדיבור, אלא שהגמרא רצתה לצעוד גם בשיטת רבי יוסי שראינו בעבר, הסובר שכדי לצאת ידי חובה לכתחילה במצוות, יש להשמיען לאוזניו, וכאשר כותבים הכתיבה לא נשמעת לאוזן. ובלשון החוות יאיר:

''בשכתב והריני נשבע לשלם וכו'... נראה לי דהוי כנשבע ממש, ובדין יתחייב לוי לשלם לראובן תביעתו הראשונה, דאף על גב דקיימא לן הנודר מלדבר עם חבירו, מותר לכתוב לו, שאני נדרים דאזלינן בהו אחר לשון בני אדם... ולכן נראה לי פשוט, דכל שמקבל עליו בנדר או בשבועה, ולא דיבר דבר רק כתב בפנקסו: אני מקבל עלי לצום בה"ב, או ליתן לצדקה כך וכך, הוי כאלו הוציאו בפיו, וקיימא לן גבי כותב דברי תורה, צריך לברך דכתיבת המלות הוי כאלו דיברם.''

בעקבות התורה הכותבת על כפרת הנשבע לשקר, נעסוק השבוע בהלכות שבועות בבית דין ובשאלה, האם בזמן הזה כאשר מגיעים לבית דין יש להישבע, ואם כן מתי. על מנת לענות, נפתח תחילה בשאלות על אלו דברים יש להישבע, מה ההבדל בין שבועה מדאורייתא לשבועה מדרבנן, האם יש מצווה להישבע, וכיצד הסוברים שאין להישבע בזמן הזה, המירו את חובת השבועה.

על מה נשבעים

באלו מקרים נשבעים בבית דין? באופן כללי ניתן לחלק לשלוש את סוגי השבועות: מהתורה, מהמשנה והיסט:

א. שבועות התורה: ישנם שלושה מקרים, בהם החובה להישבע היא מהתורה. שבועת מודה במקצת, דהיינו מקרה בו בעל חוב הודה שהלווה מפלוני, אך הודה רק על חלק מהחוב. עליו להישבע שאינו חייב את שארית החוב. שבועה במקרה בו אדם כופר בכל החוב, אך כנגדו יש עד אחד (בלבד) שמעיד שחייב. ושבועת השומרים, שהיא שבועה אותה נשבע שומר, שאירע נזק לחפץ שעליו היה לשמור, והוא אינו מחויב מחייב בתשלום. לדוגמא, שומר חינם שהחפץ נגנב ממנו שלא באשמתו.

ב. שבועת המשנה: אלו שבועות שתוקנו מאוחר יותר, שכלשונן תוקנו בזמן המשנה, כאשר החידוש בחלקן הוא, שהנשבע זוכה בכסף, ובניגוד לשבועות התורה שבכולן הנשבע דווקא נפטר מלשלם. דוגמא לכך, אדם שגזלו ממנו או חבלו בו, רשאי להישבע על גובה ההיזק, שכן מאמינים לו יותר משמאמינים לפוגע. בנוסף, אדם שתובע שכר ממעסיקו, יכול לטעון (בתנאים מסוימים) שהמעסיק שכח לשלם לו ולקבל את שכרו באמצעות שבועה, שכן ייתכן שהמעסיק שכח לשלם בגלל טרדותיו.

ג. שבועת היסט: השבועה המאוחרת ביותר שתוקנה לדעת רוב הראשונים רק בזמן האמוראים (בזמן רב נחמן ליתר דיוק), היא שבועת היסט. כפי שראינו, מדין תורה הנתבע חייב שבועה רק במקרה בו הודה שחייב חלק מהסכום. אמנם, תיקנו חכמים שגם במקרה בו הוא כופר בכל הסכום, עליו להישבע, שכן מסתמא לא תבעו אותו לחינם, ומטרת השבועה היא לנקות אותו מהחשד, לעורר את זכרונו ולבדוק האם אכן יש עליו חוב, או כדי למנוע ממנו לשקר ולגנוב.  

שבועה בנקיטת חפץ

השולחן ערוך (חו''מ סי' פז) מתאר שישנם מספר הבדלים, בין שבועה שחובתה מדאורייתא לבין שבועה שתוקפה מדרבנן. נחלקו הראשונים, האם כשם שהנשבע בשבועה מהתורה צריך להחזיק חפץ מצווה בידו בזמן השבועה (דבר הנלמד מאליעזר עבד אברהם, שהחזיק במילת אברהם כאשר נשבע לו), כך הוא הדין גם בשאר שבועות:

א. הר''ן (כ ע''א בדה''ר ד''ה לשבועה) הביא שיש מפרשים, שאפילו שבועת היסט (ובוודאי שבועת המשנה), כוללת החזקת חפץ. ראייה לדבריהם הביאו מהגמרא במסכת שבועות (מא ע''א) הדנה על ההבדל בין שבועה מדאורייתא לדרבנן, ולא מונה את החזקת חפץ כאחד ההבדלים. ראייה נוספת הביאו מהגמרא במסכת נדרים (כה ע''א) המספרת, שאירע מעשה כאשר רבא שימש כדיין, וחייב אדם שהתכחש לכל החוב בשבועה עם נקיטת חפץ, למרות שכפר בכל החוב, וזו שבועת היסט. ובלשונו:

''יש שלמדו מכאן דשבועת היסת בנקיטת חפץ היא, דאי לא לימא איכא בינייהו למנקט, חפצא דמדאורייתא מנקטינן חפצא ובדרבנן לא מנקטינן חפצא. ועוד ראיה מדאמרינן בפרק ארבעה נדרים בעובדא דקניא דרבא, דאמר לו מלוה פרע לי זוזי ואמר ליה פרעתיך, אמר לו רבא אשתבע ליה דפרעת ליה, ואמר לוה למלוה נקיט הדין קניא ואנסיב ספרא דאורייתא ואישתבע דיהבית לך זוזך. והא התם כופר בכל הוא, ואפילו הכי אמרינן דאישתבע בנקיטת חפץ.''  

ב. הגאונים (מובאים שם) חלקו וסברו, ששבועת היסט אינה חמורה מספיק כדי שתצטרך נקיטת חפץ. משום כך סברו, שבנוסף לשבועות התורה, רק בחלק משבועות המשנה, כגון אלו שהנשבע מקבל בעקבות שבועתו כסף (וכמו הדוגמאות שראינו לעיל), בהן החמירו כדי להפחיד את הנשבע, אך לא בשאר השבועות. את הראייה ממסכת שבועות דחו, שכוונת הגמרא למנות רק את ההבדלים העיקרים בין השבועות, ולא את פרטי הדינים, ולכן ההבדל של נקיטת חפץ אינו נאמר. את הראייה מנדרים דחקו ודחו, שכוונת הגמרא ללמד עניין אחר (שמשביעים על דעת בית דין), ולכן הגמרא לא דייקה בשאר הפרטים.

ג. הרמב''ם (שבועות יא, יג) בגישה שלישית סבר, שבכל שבועות המשנה נשבעים, ולא רק בשבועות בהן הנשבע נוטל כסף. משום כך למשל, שומר שטוען שהחזיר את החפץ שבאחריותו, יכול להישבע ולהיפטר מתשלומים, ושבועה זו צריכה להיות בנקיטת חפץ. עוד הוסיף הרמב''ם, שלמעשה נהגו כך במקומו אפילו בשבועות היסט, ואמנם הנשבע לא החזיק ספר תורה, אך בכל זאת הייתה נוכחות של חפץ קודש בידי הגבאי או אחד העם, כדי לאיים על הנשבע.

האם מצווה להישבע

בעוד שכאמור ישנה מחלוקת באלו שבועות יש להחזיק חפץ קודש בזמן השבועה, מוסכם למדיי שבשבועות התורה והמשנה יש להישבע בשם ה' או בכינויו, ודנו האם הוא הדין גם בשבועת היסט. עוד נחלקו הראשונים, האם יש מצווה להישבע בשם, מחלוקת שכפי שנראה ייתכן ומשפיעה על שבועות בזמן הזה:

א. הרמב''ם (עשין ז', לאוין סב) סבר, שיש לאו להישבע לשקר, וגם יש מצוות עשה להישבע אמת, שכן כאשר אדם נשבע בשם ה', יש בכך גדולה לקב''ה ופרסום חשיבותו. ראייה הביא מהפסוק בפרשת ואתחנן (ו, יג), בו נאמר ''וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ'', ולשון הגמרא במסכת שבועות (לה ע''ב) 'הואיל ואמרה תורה הישבע', משמע שיש מצווה להישבע. עם זאת גם לשיטתו, במקרה בו אדם נשבע רק כדי לזרז עצמו (לדוגמא נשבע לקיים מצווה), כיוון שהשבועה אינה בבין דין ואינה לאמת את דבריו, אין בכך מצוות עשה. ובלשונו:

''והמצווה השביעית היא, שציוונו להישבע בשמו יתעלה כשנצטרך לקיים דבר מן הדברים, או להכחישו, כי בזה הגדולה לשם יתעלה וכבוד ועילוי, והוא אמרו 'ובשמו תשבע'. ובביאור אמרו (עיין שבועות לה ע''ב) אמרה תורה, הישבע בשמו, ואמרה תורה אל תשבע. רוצה לומר, כי כמו השבועה שאינה צריכה אתה מוזהר ממנה, והיא מצוות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצווה בה, והיא מצות עשה.''

ב. הרמב''ן (השגות שם) חלק וסבר, שאמנם יש לאו להישבע לשקר, אך אין מצוות עשה להישבע אמת. לטענתו, כאשר הגמרא כותבת 'ובשמו תשבע', כוונתה לומר שהיה מקום לאסור שבועה בשם ה', שכן צריך לירוא משמו ולא להזכירו כלל, לכן באה הגמרא להורות, שישנם מקרים שמותר להישבע, אך אין בכך מצווה. כך פירש גם רש''י (דברים ו, יג), שהפסוק המסיים במילים 'ובשמו תשבע' מתחיל במילים ''אֶת־יְקֹוָ֧ק אֱ-לֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א וְאֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד'', לומר שאם אתה ירא שמים, מותר לך להישבע.

ג. החתם סופר (חו''מ ה, צ) בגישה שלישית סבר, שיש אפילו ממד של עבירה בשבועת אמת, אלא שלא לוקים על עבירה זו. ראייה הביא ממדרש רבה, בו מסופר שאלף עיירות היו לינאי המלך, וכולן חרבו בגלל שבועת אמת, מכאן עולה שיש איסור להישבע (ועיין שולחן ערוך או''ח קנו, א). כך הסביר גם מדוע הגמרא במסכת שבועות (לט ע''א), מתייחסת כל כך בחומרא לאדם הגורם לחברו להישבע, משום שיש ממד של עבירה בשבועה, כיוון שהוא גורם לו לעבור עבירה.

שבועה בזמן הזה

א. כאשר הרמב''ם דן בשבועה בבית דין, לא הזכיר שיש הבדל בין שבועה בזמן הזה לבין שבועה בעבר. אולם הר''ן (יח ע''א ד''ה שבועה) העיר, שכבר חלק מהגאונים תיקנו שלא להזכיר שם ה' כאשר נשבעים שבועה מדאורייתא, לאו דווקא בגלל שיטת הרמב''ן שאין מצווה להישבע, אלא כפי שכתב רש''י (לח ע''ב ד''ה ) בגלל שחומרתה גדולה, ורבים לא התייחסו אליה ברצינות המתאימה.

ב. הטור (חו''מ פז) ובעקבותיו השולחן ערוך (חו''מ פז, יט) הרחיבו דין זה, וגם בעקבות גרסה אחרת בדברי רש''י, כתב שנהגו שלא להישבע בשם ה' כלל, אפילו בשבועת היסט (שהשבועה בשם ה' בה חמורה פחות משבועת המשנה למשל), אלא מחליפים את השבועה במעין קללה למי שנשבע שלא כהוגן, דהיינו ארור יהיה פלוני לה' אם הוא משקר בעדותו. ובלשון הטור:

''וכתב רש"י בדורותינו בטלו שבועה, לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה, דארור בו שבועה, וכן כתב הרמ"ה: מכי אתו רבנן בתראי דבתר תלמודא, נהוג לאישתבועי בגזירה, כדאמרינן ארור בו שבועה, משום דחזו דשבועה בשם א-להים טפי ענשה, מיהו אידי ואידי צריך ליה לאנקוטי ספר תורה בידיה.''

ג. ערוך השולחן (שם, יח) כתב שלמעשה, משתדלים להימנע כליל מכל שבועה, גם ללא שם ה', וכן מובא בפסקי דין רבניים רבים. מה יש לעשות במקרה זה? כתב הציץ אליעזר (ז, מח, פרק ו') על בסיס דברי השולחן ערוך (חו''מ יב, ב), שיש לבית דין להטיל פשרה בין הצדדים. לדוגמא, יש אחרונים שסברו שבמקרה בו אדם צריך להישבע ולהיפטר, הוא לא נשבע, ומשלם רק כשני שליש מהחוב. ויש שסברו, שאין סכום קבוע, אלא הכל לפי ראות עיני הדיין, סכום הנראה לו שאותו פלוני פטור מתשלום וכדומה.   

מקרים בהם נשבעים

אולם, כיוון שאין איסור ממש להישבע, ומדובר במעין תקנה מאוחרת, האחרונים כתבו מספר מקרים בהם ניתן להישבע:

א. הרב קוק (אורח משפט, חו''מ סי' ד) כתב, שרק במקרה בו דנים על מעט כסף, יש להימנע משבועה ולהתפשר, שכן לא מסתבר שבשביל כל כך מעט כסף, יישבעו שבועה חמורה. אך במקרה בו עומד על הכף הרבה כסף, לא מצריכים את בעל הדין להתפשר כדי להימנע משבועה. באופן דומה כתב בשו''ת דברי מלכיאל (ב, קלג), שכאשר ברור לבית הדין שפשרה תהיה עוול לאחד מבעלי הדין, הם יכולים להימנע מכך ולחייב שבועה.

ב. הרב נתן מייטליס (שבועה בזמן הזה), ציין שגם בזמן הזה משביעים שבועה על מאורעות העתיד (וייתכן טעם הדבר, שברגע השבועה בהווה, לא יכול להיות בכך שקר). משום כך פסק השולחן ערוך (אבה''ע קנד, כו), שכאשר בעל שולח גט לאשתו, משביעים אותו שלא יבטל את הגט. בנוסף משום כך, חלק מקהילות הספרדים נוהג להשביע את החתן תחת החופה שלא ייקח אשה אחרת על אשתו. אם כי יש לציין, כפי שראינו בעבר (ויצא שנה א') בקצרה, יש שערערו על מנהג זה מחמת חומרת השבועה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[1]...