הנרשמים לקבוצות אירוח לחג הפסח אינם צריכים לעשות קניין על המצות כדי לצאת בהם ידי חובת המצוה.

 הרב שי טחן

במצות לולב נאמר ’ולקחתם לכם’- דהיינו שלכם, שהלולב צריך להיות בבעלותו ואין אדם יוצא בלולב ששאל מחברו, ויש לדון אם גם בפסח המצה צריכה להיות בבעלותו של האדם וקניינו, או שמא ניתן לצאת ידי חובה גם באכילת מצה של אחרים.

דהנה בגמרא (פסחים לח, א) איתא שגם במצה יש דין ’לכם’ כשם שיש בלולב, ולמדים זאת מגזירה שוה, דכתיב: לחם לחם, כתוב במצה ״לחם עוני״, ובחלה כתוב ״והיה באכלכם מלחם הארץ״, מה להלן משלכם, אף כאן משלכם.

ולכן היה נראה לכאורה שכל אדם מחויב לקנות לעצמו מצה, ואלו המוזמנים לליל הסדר יעשו לפני האכילה קנין על המצות המוגשות להם, שאם לא כן המצות נחשבות כשאולות ואין יוצאים בהם ידי חובת מצות אכילת מצה בליל פסח.

אלא שהרא״ש (פסחים פ״ב סי’ יח) והרמב״ם (פ״ו מהל’ מצה ה״ז) למדו גמרא זו באופן אחר, שאין כוונת הפסוק שהמצה תהיה בבעלות האוכל אלא הפסוק רק בא למעט מצה גזולה. וז״ל הרא״ש על דברי הגמרא דלעיל: ״משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה, דרבנן אית להו שפיר גזירה שוה, דגזירה שוה זו מקובלת...וכן כתב הרמב״ם דאין אדם יוצא במצה גזולה״

והביא הרא״ש את דברי הירושלמי (פ״ק דחלה ה״ט): ״מצה גזולה אסור לברך עליה, אמר רבי אושעיא ע״ש שנאמר ’ובוצע ברך ניאץ ה’...ותו מסיק בה בירושלמי, רבי יונה אומר אין עבירה מצוה וכו’״.

ואם כן למדנו מדבריהם שאין כוונת הגמרא בדין ’לכם’ במצה כדין לכם בלולב שאין יוצאים בשאולה, אלא כוונת הפסוק רק למעט מצה גזולה. והוסבר דבר זה היטב בט״ז (סימן תנד סק״ד) שאין לאסור מצה שאולה, ושונה מצה שאולה מדין לולב השאול, כיון שבדין לולב, הלולב עצמו חוזר לבעליו, וכל זמן שהלולב נמצא ביד השואל אינו נחשב כלולב שלו, אבל מי ששואל מצה מחבירו כוונתו היא לאוכלה ולשלם לו דמים או ליתן לו מצה אחרת במקומה, לכן ודאי שבעת שלוקח את המצה היא נחשבת כשלו ממש. ודימה זאת למי שלוה מעות מחבירו, שכיון שמלוה להוצאה ניתנה לכן אותם מעות הם שלו ויכול הוא להוציאת ולשלם לו מעות אחרות תמורתן.

אולם מאידך ישנם פוסקים שחלקו על דיעה זו ולמדו את הגמרא דלעיל כפשוטו שיש חיוב שהמצות יהיו שייכות לאוכלן, יעויין כן בשפת אמת (סוכה לה ד״ה בגמ’ אתיא) שכתב שצריכים להיזהר במצה של מצוה שתהיה שלו דוקא. וכשמתארח אדם אצל בעל הבית, יש לבעל הבית המארח להקנות לאורחים את המצות לפני החג, ואין מספיק ליתן רשות לאוכלם כיון שהמצות צריכות להיות שלהם ממש על מנת לצאת ידי חובת המצווה, וסיים השפת אמת שאין העולם נזהרין בזה.

והנה נחלקו הראשונים בדין המתארח אצל חבירו אם המאכל המוגש לפניו נחשב כשלו (עד כדי כך שיוכל לקדש בו אשה), או שמא אינו שלו ורק ניתן לו רשות לאוכלו. ובקובץ שיעורים הסביר שחלקו בדין זה רש״י ותוספות (פסחים כט, א ד״ה בדין), שלרש״י אין האורח זוכה במאכל, והתוספות סברו שהאוכל זוכה במאכלים. ונראה שגם הר״ן (נדרים לד, ב ד״ה א״ל) סבר כדעת רש״י מדכתב שהמדיר את חבירו בלשון ’ככרי עליך’, אסור לו לארח אותו כיון שהכיכר שמגיש לחבירו עדיין נשאר ברשותו ונחשב ככיכרו, ונלמד מדבריו שהמאכלים המוגשים לפני האורח נשארים ברשות המארח.

ולדברי רש״י והר״ן שהאורח אינו זוכה במאכלים, איך יצאו האורחים ידי חובת המצוה באכילת מצה בליל פסח. לכן חששו כמה פוסקים לזכות את המצות על ידי קנין עבור האורחים לפני החג (כיון שבחג נמנעים מלעות קנינים).

אולם יש לדעת שמרבית הפוסקים לא חשו לחומרא זאת, וכל שכן במתארח במלון שמשלם עבור הסעודות. ועוד יש סברא להקל בזה משום שישנם כמה דברים שחכמים השאירו בהם את קנין הכסף, כמו שפסק השולחן ערוך (חו״מ סי’ קצט ס״ג), וכתב על זה הפרי מגדים (הובא בביאור הלכה סימן תרנו ד״ה ועיין) שאם נתן מעות לקנות יין לקידוש שבת קנה, דין תורה מעות קונות והעמידו זאת חכמים על דין תורה, והוסיף ע״ז הביאור הלכה שכמו כן אתרוג, ולכן כל דבר מצווה בכלל.