מיבס''ד                 פרשת תרומה: האם מותר לצחצח שיניים בשבת

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (כה, כט), את הכלים המשמשים לעבודת שולחן הזהב, עליו היו מניחים את לחם הפנים: ''וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם. ונָתַתָּ֧ עַֽל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד''. נחלקו המפרשים לגבי המנקיות באיזה כלי מדובר:

א. רש''י פירש על בסיס התרגום, שמדובר במעין מקלות גבוהים הסומכים את לחם הפנים, כדי שכובד הלחמים העליונים לא ישבור את התחתונים. עם זאת הוסיף, שלא ברור כיצד פירוש זה מתכתב עם הלשון 'מנקיותיו'. ב. הרמב''ן פירש, שהמנקיות הן דפוסים בצורת לחם הפנים, להם הכניסו את הלחם על מנת לעצבו בצורה הנכונה. לטענתו הלשון מנקיות, הוא שם של מידת גודל הדפוס. לחלופין, כיוון שמידה זו הייתה מדויקת ומדודה, נקראת מנקיות, שהן מנקות את בעליהם מההונאה והחטא. ובלשונו:

''והנכון בעיני בדעתו כי המכילא הוא הדפוס העשוי לבצק... הדפוס הראשון של בצק עשוי כמדתו של לחם וכשיעורו... ובו מושיבין הבצק ומודדין אותו ומתקנין אותו, ולפיכך הוא נקרא מכילא, שהוא עשוי למדה. ולשון מנקיות, שם, כמו איפה וסאה, כשם קערותיו וקשותיו ושאר השמות שאין בהם תאר. ואולי המדות המצודקות הנקראות איפת צדק והין צדק יקראו אותן מנקיות, שהם נקיות מן השקר ומנקות בעליהן מן האונאה והחטא.''     

בעקבות התורה הכותבת על המנקיות, נעסוק השבוע בשאלה האם מותר לנקות את השיניים בשבת באמצעות צחצוחן. כפי שנראה, האחרונים שדנו בנושא העלו מספר נושאים בהם יש לדון כדי לפסוק בסוגיא זו, ובהם נעסוק השבוע. נפתח תחילה באיסור סוחט, האם יש איסור סחיטה בשיער, והאם שערות המברשת דומות לשיער. לאחר מכן נראה את איסור ממרח, והאם יש איסור במריחת השיניים במשחה. ולסיום, האם יש איסור לשטוף את המברשת לאחר השימוש.

סחיטה בשבת

כפי שראינו בעבר (עיין באפליקציה 'הלכה בפרשה', שמות שנה ח'), כאשר יולדת צריכה סיוע בשבת הכולל חילול שבת, יש לעשות את המלאכה בשינוי במידת האפשר. דוגמא לכך מביאה הגמרא (שבת קכח ע''ב) הכותבת, שבמקרה בו היולדת צריכה שמן רב הנמצא ברשות אחרת, יש להביאו כאשר הוא ספוג בשערה, ולא בכלי, וזאת כדי לא לטלטל ביד ברשות הרבים.

אמנם, גם אם הבאת שמן באמצעות השיער פותרת את בעיית הטלטול, הרי לכאורה היא לא פותרת בעיית סחיטת השמן, המתרחשת כאשר היא מוציאה את השמן משערה. אפשרות ראשונה ליישב את הקושי כותבת הגמרא, שפשוט אין סחיטה בשיער, שכן השמן אינו נבלע בשיער. אפשרות שנייה, יש סחיטה בשיער, וכוונת הגמרא לומר שמחברים כלי שמן לשיער, וכך מעבירים אותו ברשות הרבים, אך לא שמעבירים אותו בשיער ממש. למעשה בפסק ההלכה נחלקו הראשונים והאחרונים:

א. הרמב''ם (שבת ב, יא) פסק, שיש להביא את השמן בכלי, כאפשרות השניה בגמרא. בפשטות עולה, שלשיטתו יש סחיטה בשיער, ומשום כך ביאר הבית יוסף (או''ח של) שכאשר פסק במקום אחר (ט, יא) שאין סחיטה בשיער, כוונתו שאין סחיטה מדאורייתא, אך איסור דרבנן ישנו. כך פסק גם השולחן ערוך (שם), אך בכל זאת פסק שמותר לטבול בשבת (יו''ד קצט), שכן גם אם יש בכך איסור דרבנן, לא נוח בסחיטה זו, ולכן יש מקום להקל. ובלשון הרב משה פיינשטיין[1] (א, קלג):

''הנה ביורה דעה סימן קצ"ט הביא הבית יוסף מהכל בו, שתמה איך מותר לטבול בשבת, הא יש חשש סחיטה בשער, ותירץ דכיון דהרמב"ם פסק דאין סחיטה בשער, אלמא דרב אשי לא פליג ארבה, לכן אין לחוש עיין שם. ולכאורה תמוה הא על כל פנים אסור מדרבנן, וצריך לומר בכוונת תירוץ הבית יוסף, דכיון שהוא רק איסור דרבנן, מותר באינו מתכוין אף אם הוא בדרך פסיק רישיה.''

ב. הרא''ה (מובא בר''ן, קכח ע''ב, ד''ה רב) לא קיבל את הטענה שמותר לטבול בשבת כיוון שמדובר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, ומכיוון שלא רצה לטעון שאסור לטבול בשבת (וכמו לדוגמא הכלבו, שמחמת כך סבר שיש לדחות טבילה בליל שבת למוצאי שבת), כתב שאין איסור סחיטה בשיער כלל. לטענתו, אמנם הגמרא מציעה אפשרות שניה הסוברת שיש סחיטה בשיער, אך למעשה גם היא סוברת שאין איסור סחיטה, ורק כוונתה הייתה להציע תירוץ 'לרווחא דמילתא'. 

ג. הר''ן (שם) בגישת ביניים סבר, שיש לחלק בין שמן הנבלע בשער לבין מים הנבלעים בשיער. שמן בגלל צמיגותו, כאשר הוא נתפס בשיער, גם אם לא נבלע בו כשם שנבלע בבד, הרי שהוא מעורב בו היטב, ולכן הסוחטו עובר על איסור דרבנן. מים לעומת זאת, לא מתערבים כראוי בשיער, ולכן אין בהוצאתם איסור סחיטה. כך גם הסביר מדוע ניתן לטבול בשבת במקווה, מבלי להידחק להסברי הרא''ה, שכאמור טען שכל הדעות בגמרא סוברות שאין סחיטה בשיער.

סחיטת המברשת

כאמור להלכה פסק השולחן ערוך שיש בשיער איסור סחיטה מדרבנן, עם זאת כפי שראינו בעבר (מצורע שנה א') ביחס לטבילה במקווה בשבת, אחרונים רבים כתבו שכאשר המים נבלעים ישירות במגבת, אין בכך איסור סחיטה, שכן לא ניכר שהמים נסחטים. נחלקו הפוסקים, האם יש איסור סוחט במברשת שיניים:

א. המנחת יצחק (ג, מח) כתב שאכן יש בכך איסור סחיטה, שכן שערות המברשת דומות לשיער, והמצחצח מעוניין שהמים והמשחה הבלועים בין שערות המברשת יצאו לתוך פיו. עוד הוסיף, שיש בכך איסור חבורה, שכן בעת הצחצוח יוצא דם לעיתים קרובות. עם זאת, נראה שטענה זו נכונה לרוב במי שאינו מצחצח באופן קבוע, או שחניכיו רגישות.

ב. השרידי אש (או''ח א, ל) חלק וסבר שאין לחוש לאיסור סחיטה, שכן מעבר לכך שהמים הנסחטים הולכים לאיבוד לתוך הכיור, וסחיטה ההולכת לאיבוד דינה קל יותר שכן מטרת מלאכת סוחט היא להשתמש בדבר הנסחט, כיוון שאין לו כוונה לסחוט את המים הנמצאים בתוך המברשת (בפרט אם הרטיב את פיו לפני הצחצוח), ומדובר באיסור דרבנן, ניתן להקל (ומה עוד, שלא ברור ששיער המברשת מספיק צפוף כדי שהוצאת המים תחשב כסחיטה).

כך פסק גם האור לציון (לה, ו), ואת דבריו ביסס על הגמרא במסכת שבת (קמג ע''א). הגמרא כותבת, שספוג שיש לו בית אחיזה, מותר לקנח בו. בביאור דבריה כתב הראב''ד (שבת כב, טו), שלמרות שבהכרח יסחט הספוג, כיוון שיש לו בית אחיזה אין המים בטלים לספוג, וזה נחשב כמו קערה מלאה מים ששופכים מתוכה. על בסיס אותו עיקרון טען האור לציון, שגם אם יש מקום לומר שיש סחיטה בהוצאת המים משערות, כיוון שהן מוחזקות באמצעות ידית, דומה הדבר לספוג עם בית אחיזה.

ממרח בשבת

דיון נוסף שהתעורר סביב צחצוח בשבת באמצעות משחה, הוא איסור ממרח (או ממחק), בו לכאורה יש סתירה:

מצד אחד, הגמרא במסכת שבת (עה ע''ב) כותבת, שהמורח רטייה עם משחה בשבת, עובר על איסור ממחק. עוד כותבת הגמרא (קמו ע''א), שבמקרה בו נעשה נקב בחבית בשבת, אין למרוח שעווה על מקום הנקב, והמורח עובר על איסור ממרח. מצד שני, הגמרא במסכת שבת (קכא ע''ב) דנה במקרה בו אבא בר מרתא ירק על הרצפה, וכותבת שאין איסור למרוח את הרוק בהליכה אגבית למרות החשש של השווית גומות, והיא לא מעלה כלל את האפשרות שיש בכך איסור מצד ממרח.  

א. המגן אברהם (שטז, כד) בעקבות כך כתב, שיש לחלק במטרת המירוח. אם מטרת המירוח ליצור שכבה, כמו במקרה של חבית שם מתכוונים ליצור שכבה על גבי נקב החבית, יש בכך איסור ממרח. לעומת זאת אם מטרת המירוח היא שהדבר המתמרח ייבלע, וכמו רוק שייבלע בקרקע, אין בכך איסור מירוח. ב. האליה רבה (שם, לה) הקשה על המגן אברהם, שהרי רש''י והר''ן, כתבו במפורש שיש איסור ממרח, אלא שגם הוא הותר כי המריחה היא אגבית, כמו השווית הגומות. ובלשונו:

''על גבי קרקע וכו'. משמע דעל גבי רצפה שרי לדברי המתירין סי' של"ז סעיף ב', וכן הוא בירושלמי, ועל גבי ספסל לכולי עלמא שרי. וצריך עיון, דליתסור משום מירוח עצמו, ויש לומר דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר על גבי חבירו, אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע (מג"א, כד). וצריך עיון, דרש"י, ור"ן וטור, קאמרי דהוי מירוח.''

מחלוקתם הובילה למחלוקת אחרונים, האם מותר לשים משחה בשבת, כאשר אין רצון שתשאר שכבה על גבי העור, אלא שתבלע. הרב עובדיה (יביע אומר או''ח ד, כז) נקט שמותר למרוח משחה מעין זו, כהבנת המגן אברהם. השמירת שבת כהלכתה (לג, יד) חלק וסבר שיש בכך איסור, ורק חולה שאין בו סכנה יכול להקל. והוסיף, שלהבנתו כך גם דעת המגן אברהם, וכוונתו להיתר הייתה רק במקרה בו אין ענין כלל בדבר הנבלע, , כמו רוק הנבלע בקרקע. מה שאין כן לגבי משחה, שכן מעוניינים בקיומה[2].

צחצוח בשבת

בעקבות המחלוקת בביאור המגן אברהם, נחלקו האחרונים, האם יש איסור ממרח כאשר משתמשים במשחת שיניים בשבת:

א. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או''ח א, קיב) סבר, שאסור להשתמש במשחת שיניים בשבת מחמת איסור ממרח, שכן המשחה נמרחת על גבי השיניים ונבלעת בהן. כך פסק גם הציץ אליעזר (ז, ל), שהוסיף שאין להוכיח מדברי המגן אברהם שראינו לעיל, שכאשר רצון האדם שיבלע הדבר שיתמרח אין איסור ממרח, שכן החזיק בביאור שמירת שבת כהלכתה, שההיתר רק במקרה בו אין רצון האדם בדבר הנבלע, מה שאין כן במשחת שיניים שרצונו שתבלע ותישאר בשיניו. ובלשונו:

''אבל באמת זה אינו דאינו דומה לההיא דרוק, דבשם כל שיפשופו להרוק הוא רק לשם המטרה שיבלע בקרקע ובלעדי זה אין לו כל כוונה תועלית בזה, אבל בשיפשוף השיניים במשחה שיש לו גם כוונה תועלית מוקדמת שתעלה שכבת המשחה על השיניים ותשאר ככה לרגעי קט ורק לאחר מיכן הוא דרצונו שתסמסמס ותיבלע, ואם כן יש לומר דבכהאי גוונא שפיר הוא דאוסר, דהרי אין שיעור למירוח לא בכמותו ולא באיכות השהייתו ובכל שהוא חייב.''

ב. הרב עובדיה (יביע אומר או''ח ד, כז) חלק וסבר שאין איסור ממרח במשחת שיניים, אך בכל זאת הוסיף שמי שמניעת הצחצוח לא תגרום לו לצער, ראוי שיחמיר. גם הוא נימק את דבריו על בסיס ביאורו לעיל, שכאשר אין רצון האדם במירוח, והוא מתרחש כבדרך אגב, אין בכך איסור ממרח, וגם כאן אין רצונו במירוח, אלא בניקיון שיניו. כך פסק גם בקצות השולחן (סי' קלח), שהוסיף שהסיכוי שבאמת המשחה תמרח על גבי השיניים הוא נמוך.

הכנה משבת לחול

נקודה נוספת שנחלקו בה האחרונים היא, האם מותר לשטוף את המברשת לאחר השימוש. הגמרא במסכת שבת (קיח ע''א) כותבת, שקערות שהשתמשו בהן בשבת בבוקר מותר לשוטפם, שכן יש להם שימוש בצהריים. אך אם השתמשו בהן בצהריים אין לשוטפן, שכן השימוש הבא בהן יהיה במוצאי שבת, ויש בכך הכנה מקודש לחול.

א. הרב משה פיינשטיין (או''ח א, קיב) נקט בעקבות כך, שהמצחצח שיניים בשבת (ולשיטתו לעיל רק ללא משחה), אסור לשטוף את המברשת לאחר השימוש, שכן השימוש הבא יהיה ביום חול, ונמצא שמכין משבת לחול. ב. השבת שמירת כהלכתה (א, יב, לח) נראה שחלק וסבר, וכיוון שמדובר בפעולה יומיומית, היא מותרת, וכשם שמותר להכניס כלים למדיח אם כך דרכו בימות החול.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[3]...