בס''ד       פרשת משפטים: מה דין מאכל חריף שבושל בכלי חלבי

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה בפעם הראשונה מתוך שלוש, את הפסוק האוסר לבשל גדי בחלב: ''לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ''. כפי שראינו בעבר (ראה שנה ז'), כאשר דנו בשאלה האם צריך סלסלות נפרדות במדיח, לכלים בשריים וכלים חלביים, יש לחלק בין מקרה בו בישלו (לדוגמא) בשר בכלי חלבי שבישלו בו בעשרים וארבע שעות האחרונות ('בן יומו'), שאז גם הכלי וגם המאכל נאסרים מחמת הבישול (במקרה בו פי אין שישים) לבין מקרה בו הכלי אינו בן יומו, שאז המאכל אינו נאסר, אך הכלי נאסר וזקוק להגעלה.

אולם ראינו בנוסף (ראה ח'), שההגות שערי דורא (מובא בדרכי משה יו''ד צג) סבר, שבניגוד לסיר שאינו בן יומו שאינו אוסר את המאכל, כיסוי סיר שאינו בן יומו אוסר. המפרשים תמהו על דבריו, שכן מדוע שכיסוי סיר יאסור יותר מהסיר עצמו?! משום כך אחרונים רבים יישבו, שמדובר בכיסוי קדירה שמחמת צורתו כחרוט, בקצהו מצטברים ממש שאריות אוכל, ואם כן אין משמעות לזמן שעבר, שכן רק טעם מאכל נפגם, אך לא מאכל ממש. אוכל זה מחמת הבל המאכל החלבי, אוסר את כיסוי הסיר. ובלשון הש''ך:

''וכתב הוא דדוקא באותן כיסויים שהם קצרים מלמעלה ויש בהן כעין חלל, כמו שיש בהרבה כיסויים, ואז אי אפשר לקנחם יפה שיהא נקי מן הזיעה והרתיחה שעלה שם. אבל באותן שהם רחבים למעלה ויכולה היד לשלוט בהן לקנחם יפה, אין לומר שהוא איסור בעין ומותר עד כאן לשונו. וצריך לומר לדבריו, דאף שאותו שהוא במקום הקצר הוא דבר מועט, מכל מקום הזיעה של בשר עולה למעלה עד ס' כנגדו, עד שנעשה מה שבעין נבילה, ואחר כך הכסוי נעשה נבילה.''

בעקבות התורה הכותבת על איסור גדי בחלב אימו, נעסוק גם השבוע בהלכות בשר וחלב, ונראה מחלוקת הפוסקים, האם כאשר מבשלים מאכל חריף בשרי בכלי חלבי שאינו בן יומו, מעמד התבשיל שונה מסתם בישול בכלי בן יומו. בנוסף נראה לדעת הפוסקים הסוברים שדין מאכל חריף שונה, איזה מאכלים נחשבים חריפים לעניין זה. (ויש להעיר הערה שהערנו פעמים רבות, שהדיון מסתמך על ההנחה שכלים בולעים ופולטים בזמן הזה כבעבר, כשטענה זו לא פשוטה).

החותך צנון

האם יש הבדל בין מאכל חריף שבושל בכלי בין יומו, לבין סתם מאכל? כדי לענות על כך, יש לפתוח בקצרה בסוגיה שעסקנו בה בהרחבה בעבר, האם מותר לאכול מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי, יחד עם מאכל חלבי. הגמרא במסכת חולין (קיא ע''ב) כותבת, שבמקרה בו דגים עלו בקערת בשר, מותר לאוכלם עם כותח, שהוא מאכל חלבי, ובביאור הגמרא נחלקו הראשונים:

א. הריב''ן (תוספות ד''ה הלכתא) פירש, שהגמרא משתמשת בלשון דגים 'שעלו בקערה', להורות שדווקא כאשר הדגים הונחו בקערה בשרית מותר לאוכלם עם חלב, אבל אם בושלו בה, לא ניתן. ב. הרמב''ם (מאכלות אסורות ט, כג) חלק וסבר, שמותר לאכול מאכל חלבי, עם מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי, שכן רק טעם של בשר נבלע בדג. ג. הרא''ש (ח, כט) בגישת ביניים סבר, שאם הדגים בושלו בקערה, מותר לאוכלם עם חלב וכדעת הרמב''ם, אך אם הדגים נצלו בקערה בשרית, אין לאוכלם בחלב.

אמנם, מוסכם על הראשונים בעקבות המשך הגמרא, שכאשר מדובר בצנון שחתכו בסכין בשרית, הדין שונה, ואסור לאוכלו עם חלב. מדוע? שתי אפשרויות נאמרו בראשונים: אפשרות ראשונה, בגלל חיתוך הבשר, נשארת על הסכין שמנונית שלא ניקו. כאשר חותכים עם הסכין צנון שיש בו חריפות, שמנונית זו נבלעת בצנון, ואסור לאכול אותו עם חלב. אפשרות שניה, גם כאשר הסכין נקייה משמנונית, אסור לחתוך עימה צנון, שכן יש בכוח הצנון החריף, להוציא את השומן הבלוע בתוך הסכין. ובלשון רש''י:

''הלכך דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, כדאמר דאין נותן טעם הבא מן הממש, אלא נותן טעם הבא מנותן טעם... אבל לסכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר, וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש. ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים, ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון.''

כפי שהעיר הפרי חדש (יו''ד צו, ב), יש להקשות על הביאור השני, לפי הבנת הרמב''ם שראינו לעיל ביחס לדגים שעלו בקערה; שכן לפי הביאור הראשון, מובן מדוע אין לאכול את הצנון עם חלב, שהרי בצנון נבלעה שמנונית בשר ממש. לעומת זאת לפי הביאור השני, גם אם הצנון גורם לפליטה מתוך הסכין, הרי לא נבלע בשר ממש, אלא רק טעם, ולפי דעת הרמב''ם ישנו כלל, שכאשר רק טעם בשר נבלע במאכל פרווה, מותר לאוכלו עם חלב, וכפי שמותר לאכול דגים שהתבשלו בקערה בשרית עם כותח.

להלכה

קושיית הפרי חדש, השפיעה על הבנת פסק ההלכה:

א. הפרי חדש (יו''ד צו, ב) בעקבות קושייתו, סבר שאכן לא ניתן להחזיק בשתי ההלכות גם יחד, והסובר שמותר לבשל עם חלב מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי כמו ביאור הרמב''ם, יסבור בהכרח כמו הביאור הראשון של הראשונים בגמרא, שרק כאשר יש שומן ממש על גבי הסכין, הצנון החריף בולע מטעמו. וכיוון שלהלכה סבר שמותר לבשל עם חלב מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי, וכמו רבים מהפוסקים הספרדים, ממילא בהכרח צריך לומר שהביאור הראשון בגמרא הוא הנכון.

ב. השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד שם) חלוקים וסבורים שההלכה כביאור השני שהציעה הגמרא, ואפילו אם אין שמנונית על הסכין, הצנון החריף מצליח להוציא את השומן הבלוע. לפי הרמ''א הדבר מובן, שכן הוא פוסק שאסור לבשל מאכל פרווה בכלי בשרי (בן יומו), על מנת לאוכלו עם חלב, אך כיצד יתרץ השולחן ערוך את קושיית הפרי חדש שפוסק כדעת הרמב''ם? הפרי מגדים (שם) יישב, שבליעה שנגרמת על ידי דחיקת הסכין בתוספת חריפות הצנון, יותר משמעותיים מבליעה על ידי בישול, ולכן רק צנון אוסר.

ישנה השלכה להבנה זו, במקרה בו ישנה חריפות אך אין דוחק, שגם השולחן ערוך וגם הרמ''א יודו שניתן להקל. לדוגמא, הדרכי תשובה (יו''ד צו, לז) הביא מחלוקת בין הפוסקים, מה דין קרש חיתוך שחתכו על גביו מאכל חריף עם סכין בשרית. החכמת אדם סבר, שדוחק הסכין משפיע לא רק על הסכין עצמה ממש, אלא גם על קרש החיתוך, וממילא קרש החיתוך הופך להיות בשרי. ואילו בשו''ת ספר יהושיע, חלק ונקט שהדוחק אינו מגיע למגש, וממילא הוא לא נחשב בשרי, על אף החריפות. 

הכמות הנבלעת בצנון

דנו הראשונים, כמה מהבשר נבלע בצנון:

א. הרשב''א (תורת הבית הארוך ב, א) סבר שכל הצנון נהיה בשרי, ולכן המבשלו בחלב, כדי שהחלב יהיה מותר צריך שיהיה פי שישים כנגד כל הצנון. בנוסף לכך שהגמרא בחולין כותבת בסתם שהצנון בשרי, ולא מסייגת את כמות הבליעה, גם כפי שנראה להלן בהרחבה, הגמרא במסכת עבודה זרה (לה ע''ב) כותבת, שחילתית הנמצאת ברשות גויים נאסרת לגמרי, שכן חילתית זו חריפה, ויש חשש שמא נחתכה בסכין שחתכו בה לפני זה בשר טרף. ואם כן גם הצנון שבולע מחמת חריפותו, בולע בכולו.

ב. הרא''ש (ח, לא) חלק וכתב, שחריפות מסוגלת להבליע בצנון רק בכדי קליפה, ולכן אם בישלו את הצנון בחלב, יש לחשב פי שישים כנגד הקליפה בלבד. כמו כן, הרוצה לאכול את הצנון בחלב, יכול להסיר את קליפתו החיצונית. את הראייה מחילתית דחה, שחיליתית זו גרגריה קטנים, ולכן כאשר חתכו אותה עם סכין שבלעה בשר טרף, לא יודעים איזה חלק מהחילתית בא במגע עם הבשר, ולכן מספק הכל נאסר. מה שאין כן בצנון, שהחיתוך אינו דק (ואם הוא דק, אכן דינו כחילתית). ובלשונו:

''ודווקא צנון דאגב חורפיה בלע והוה כטעם הבא מן הממש, או כמו שפירש רש"י שפעמים שיש שמנונית על הסכין ואינו ניכר, וחורפיה דצנון מבליע השמנונית בתוכו, ואוסר עד כדי קליפה. ולא דמי לקורט של חלתית שאסרו כולו משום שחותכין אותו בסכין של עובדי כוכבים. דשאני התם שהקרטין קטנים ואין יכול לידע באיזה מקום חתכוהו, לפיכך אסרו כולו.''

ג. הראב''ד (מובא ברשב''א שם) בגישה ממוצעת סבר, שהצנון נאסר כדי נטילה, ששיעור זה גדול משיעור כדי קליפה, אך קטן כמובן מבליעה בכל הצנון. הוא קיבל את טענת הרשב''א, שמתוך כך שהגמרא בחולין לא מסייגת את שיעור הבליעה, משמע שהצנון בולע שיעור משמעותי. אך כיוון שסבר שלא מסתבר שחריפות הצנון גורמת לבליעה בכל נפח הצנון, לכן נקט שיעור ביניים. כך פסק גם השולחן ערוך (יו''ד צו, א), והקל הרמ''א (שם) בשעת הדחק, שכן לכתחילה חשש לדעת הרשב''א.

החותך חילתית

כאמור, הגמרא במסכת עבודה זרה (לט ע''א) כותבת, שחילתית של גויים אסורה בהנאה, שכן בלעה מסכין שבלועה בטרף. עולה מדבריה, שעל אף ובדרך כלל כאשר מבשלים אוכל בכלי שאינו בן יומו, האוכל אינו נאסר (כפי שראינו בפתיחה), דין חיליתית שונה, ולמרות שבלעה מסכין שאינו בן יומו, היא נאסרת בגלל חריפותה. האם דין זה נכון דווקא בחילתית? נחלקו הראשונים:

א. הרשב''א (א, תמט) ובעקבותיו הרמ''א (יו''ד צו, ג) סברו, שכוונת הגמרא לאו דווקא לחילתית, וכל דבר חריף שבושל בכלי שאינו בן יומו, גורם להשבחת הטעם הבלוע בכלי, נחשב כטעם בן יומו, וגורם לאיסור המאכל. משום כך כאשר הגמרא דנה בצנון שנחתך בסכין, כוונתה אפילו סכין שאינו בן יומו, שכן הצנון החריף משביח את הטעם הפגום. עם זאת כפי שהעירו, כדי שמאכל ייחשב חריף, לא די במעט חריפות, ולכן כאשר עירבו מעט תבלין חריף במאכל, המאכל לא נחשב חריף. ובלשון הרשב''א:

''נותן טעם בר נותן טעם בר נותן טעם הוא ומותר, ואפילו המכתש בן יומו. וכל שכן בזה שאינו בן יומו שהוא טעם לפגם ואפילו נתבשלה התרנגולת עצמה, כדקיימא לן נותן טעם לפגם מותר... ואף על גב דנותן טעם לפגם מותר, אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה. הכא דבר מועט הוא תבלין שנתערבו עם הביצים. ואין כל כך חריפות בהן, למתק ולהחזיר לשבח פליטת המכתש.''

ב. הרמב''ם (מאכלות אסורות ט, כד) חלק וסבר, שאמנם ביחס לכלי בן יומו, אין הבדל בין צנון לבין שאר דברים חריפים, וכל דבר חריף מוציא את הטעם הבלוע בסכין. אמנם ביחס לכלי שאינו בן יומו, הגמרא במסכת עבודה זרה דנה בחיליתית דווקא, ורק היא מסוגלת להשביח את הטעם הבלוע בכלי. כך פסק גם השולחן ערוך (יו''ד צו, ג) לפי הבנת הרב משאש (מזרח שמש שם), ומשום כך לשיטתו, ולכן אם בישלו מאכל חריף בכלי שאינו יומו, המאכל אינו נאסר, ודינו כמו כל מאכל שבושל בכלי שאינו בן יומו.

ג. הרב עובדיה (יביע אומר או''ח ח, מג) בעקבות סתירה בפסקי השולחן ערוך, אחז גישת ביניים. לשיטתו, במקרה בו הכלי בלוע מאיסור ממש, כמו יין נסך או בשר טריפה, חשש השולחן ערוך (יו''ד קג, ו) לדעת הרשב''א, ולכן למרות שהכלי לא בן יומו, ייתכן שהחריפות משבחת את טעם האיסור הבלוע, ופולטת אותו כטעם משובח האוסר את המאכל. לעומת זאת, כאשר מדובר בדבר היתר, כמו חלב שבלוע בכלי שאינו בן יומו, אין בכח החריפות לשבח את החלב, והחלב לא נבלע בתבשיל שהוכן בכלי.

חותך לימונים

לכאורה ישנה סתירה להבנה לכך שהרמ''א סובר להחמיר בכל מאכל חריף, בפסיקה נוספת ביחס לחיתוך לימונים:

שיבולי הלקט (ב, לז) פסק, שמותר לשתות מיץ לימון שהביאו גויים, שכן גם אם חתכו את הלימון בסכין שחתכו עימו בשר איסור, השמנונית שעל גבי הסכין מתקנחת בלימונים הראשונים, ושאר הלימונים כבר לא נאסרים (ומעט האיסור בטל בשישים). וקשה, שהרי הלימונים נחשבים כדבר חריף, ואם כן יש לחשוש לא רק לשומן על גבי הסכין, אלא גם לבלוע בו, שאוסר את כל הלימונים.

הב''ח (צו, ד) כתב, שאכן פסיקה זו צועדת בהבנת השולחן ערוך, שרק חילתית גורמת להשבחת טעם שאינו בן יומו, אך לא לימונים, למרות חריפותם. אמנם קשה, שהרי גם רמ''א שהתיר מיץ לימונים זה. הב''ח כתב שאכן נפלה שגגה בדבריו, ויש לאסור מיץ זה. אמנם האחרונים העלו בכל זאת מספר אפשרויות ליישב דבריו: 

אפשרות ראשונה, לימונים אינם חריפים כמו צנון והדומים לו, ולכן כיוון שהסכין אינה בת יומה, מיץ הלימון אינו נאסר מחמתה. אפשרות שנייה, טעם לימונים מספיק חריף, אלא שבגלל שיש מקום לומר שחתכו את הלימונים בסכין חדשה, אין למחות במקילים הסומכים על דעת השולחן ערוך. אפשרות שלישית, מדובר במקרה בו סחטו כל כך הרבה לימונים, שגם אם כל הטעם הבלוע בנפח הסכין עבר לחלק מהלימונים ואסר אותם, הרי שיש מספיק מיץ מלימוני ההיתר, כדי שניתן יהיה לשתות מיץ זה.   

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[1]...