"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים. ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' ויעשו כן" וגו' (שמות יד,א-ד). '"וישבו" – לאחוריהם, לצד מצרים היו מקרבין כל יום השלישי כדי להטעות את פרעה שיאמר תועים הם בדרך, כמו שנאמר: "ואמר פרעה לבני ישראל" וגו'. "ויחנו לפני פי החירות" - (מכילתא) הוא פיתום ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו בני חורין, והם שני סלעים גבוהים זקופים והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים. "לפני בעל צפון" - (מכילתא) הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותן שיאמרו קשה יראתן, ועליו פירש איוב (איוב יב): "משגיא לגוים ויאבדם"' (רש"י). ה' אומר למשה לומר לבנ"י שיחזרו לאחוריהם כדי להטעות את המצרים כאילו שבנ"י תועים בדרך, וזה נעשה כדי להטעות את מצרים כאילו האליל שלהם הוא שמנצח את אלוקי ישראל. נראה גם שיש ברקע לזה גם כרמז לעונש, שה' בא להעניש את מצרים על שהטביעו במים את ילדי ישראל בשעבודם את ישראל: '(שמות א, י) "הבה נתחכמה לו", להם מיבעי ליה! א"ר חמא ברבי חנינא: באו ונחכם למושיען של ישראל, במה נדונם? נדונם באש, כתיב (ישעיהו סו, טו) "כי הנה ה' באש יבא", וכתיב: "כי באש ה' נשפט" וגו'. בחרב, כתיב [(ישעיהו סו, טז) "ובחרבו את כל בשר"], אלא בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיהו נד, ט): "כי מי נח זאת לי" וגו'. והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא. אי נמי, הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכו, וכן הוא אומר (שמות יד, כז): "ומצרים נסים לקראתו". והיינו דא"ר אלעזר: מאי דכתיב (שמות יח, יא): "כי בדבר אשר זדו עליהם", בקדירה שבישלו בה נתבשלו. מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדירה הוא? דכתיב (בראשית כה, כט): "ויזד יעקב נזיד". א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי: שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג. איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית, שנאמר (דברי הימים א ב, נה): "ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב", וכתיב (שופטים א, טז): "ובני קיני חתן משה" וגו'' (סוטה יא,א). אולי לכן כנגד שהיו שלושה יועצים, זה נעשה ביום השלישי כשבאו להטעות את המצרים (אולי היום הראשון כנגד יתרו, שיעץ לטובת ישראל שלא לשעבדם ולכן ברח, כך ישראל יצאו ממצרים, שזהו טובתם וכעין הבריחה של יתרו שברח ויצא ממצרים. היום השני שלא היה בו משהו מיוחד, זהו כנגד איוב שלא אמר כלום. היום השלישי כנגד בלעם שיעץ לפגוע בישראל, ולכן עכשיו באים להטעות את מצרים שיחשבו שיכולים להזיק לישראל כמו שחשבו כשבלעם יעץ להם שיכולים לפגוע [וכך גם עכשיו יעצו לעצמם לרדוף אחרי ישראל], ויבואו לקבל את עונשם על מה שפגעו בישראל במים). לכן גם ה' אמר שיחנו לפני פי החירות, ששמו הקודם היה פיתום, שהוא אחד משני המקומות ששיעבדו את ישראל בהם: "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס" (שמות א,יא) ['לְשֶׁעָבַר הָיְתָה נִקְרֵאת ״פִּתֹם״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס״ (שמות א,יא)' (מכילתא)], כרמז שעכשיו באים לקבל את עונשם על גזרות השעבוד. אולי גם כרמז בשם פיתום: 'ולמה נקרא שמה פיתום? שראשון ראשון פי תהום בולעו' (סוטה שם). 'פי התהום בולעו – נבלע בארץ' (רש"י). שכך מצרים עתידים להיבלע בתהום הים: "תהמת יכסימו ירדו במצולת כמו אבן" (שמות טו,ה). וכך יצאו לגמרי מהשעבוד לחירות, ולכן השתנה השם מפיתום לפי החירות, שיצאו לחירות ('ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו בני חורין' [רש"י]). אולי נקרא "פי החירות" כרמז לשבועה שה' אמר לאברהם שיצאו ממצרים בברית בין הבתרים, וכך כאן ה' מקיים את דבריו, ולכן נרמז ב"פי" כרמז לדיבור, כרמז לדבר ה' לאברהם, שיצאו ל"חירות". אולי גם רמז "פי החירות", שעכשיו באים לצאת לחירות ולכן בא הקב"ה לקיים את השבועה לאברהם שיצאו ברכוש גדול: '(שמות יד א-ב) "וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת", כָּאן נִתְקַיֵּם (בראשית טו, יד) "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל"; אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: זוּ הִיא הַבְטָחָה שֶׁהִבְטַחְתִּי לוֹ יַחְזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם, שֶׁכָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁכִּנֵּס יוֹסֵף הָיָה נָתוּן בְּבַעַל צְפוֹן, וּכְשֶׁחָזְרוּ נְטָלוּהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יד): "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף"' (ילקו"ש; רמז רל). אולי גם מה שנאמר שיחנו לפני פי החירות שהיה ע"ז, שחשבו המצרים שהיא בעלת כח שלכן ה' כביכול לא הצליח לפגוע בה והיא מעכבת את ישראל מלצאת, דווקא מולה נעשה קריעת ים סוף, כרמז שבקריעת הים התגלה כח ה' שמעל ומעבר, יותר ממה שהתגלה בכל מכות מצרים, שהתגלה בקריעת ים סוף שנהפכו סדרי עולם (שהנוזל נעשה למוצק), שהתגלה שהוא האלוקים האמיתי ולא הע"ז ח"ו, ולכן הוא הוציא את בנ"י משעבוד מצרים; שזהו כניגוד למה שחשבו על הע"ז. ולכן נרמז "בעל צפן", כרמז לקב"ה שהוא נסתר בטבע, צפון בטבע; שהמצרים חשבו שהטבע הוא בעל כוחות, שזהו ע"ז שעובדים לכוחות הטבע, וכאן התגלה שמי שבאמת האלוק זהו הקב"ה שהוא בעל הכוחות והוא זה שטבע בטבע את כוחותיו, ששם ה' מסתתר בטבע. לכן גם זה "לפני פי החירות" שהע"ז היתה קשורה לחירות: '[ד״א], "לפני פי החירות" – שכן היה מנהג במצרים: כל עבד שבורח מאדוניו כיון שהיה מגיע לחירות היה נעשה בן חורין' (לקח טוב), שכך בא להתגלות עכשיו שמי שבאמת מחליט מי יהיה בן חורין זהו הקב"ה, ולא הע"ז (שפי החירות היה מקום ע"ז: '"פִּי הַחִירֹת" – ... מְקוֹם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֵם' [מכילתא]). אולי גם נרמז כאן שקריעת ים סוף היא הלשון השלישית ("וגאלתי"), ואח"כ יהיה מתן תורה שזהו הלשון הרביעית ("ולקחתי"), שקריעת הים זהו כשלב לקראת מתן תורה, שיש עליה בקדושה (כעין שבמשה נעשתה עליה הדרגתית בגילוי בסנה, שהיה גילוי של אש ואח"כ מלאך ולבסוף הקב”ה, וכן בנתינת התורה: 'ומפני שעתה היתה תחלת נבואת משה רצה הקב״ה לחנכו מעט מעט ולהעלותו ממדרגה למדרגה עד שיתחזק שכלו ... וכן מצינו בישראל שחנכן הקב״ה בנתינת התורה מעט מעט, תחלה נצטוו במרה במקצת מצות והם שבת ודינין, ואחר כך נצטוו עשרת הדברות בסיני, ואחר כך תשלום התורה בארץ מואב, לכן מצינו בענין השגתו יתברך שיצטרך האדם לחנך שכלו מעט מעט ובזה תהיה השגתו עולה ומתרחבת והולכת' וכו' [רבנו בחיי; שמות ג,א]), שקודם ראו את יד ה' בניסי מצרים, ועכשיו בקריעת הים התעלו בראיית נבואתם עד שאמרו "זה א'לי": 'בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע; ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' (רש"י; שמות טו,ב), והשלב הבא זהו מתן תורה. לכן כאן זה "לפני פי החרות", כרמז "לפני" מעמד מתן תורה, שאז ישראל שמעו את ה' מדבר את עשרת הדברות (מה שמעו מעשרת הדברות, ראה ב'תורת המועדים' מאמר 'עשרת הדברות', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), שזהו "פי"; ונרמז ב"חירות" שהדברות היו חרותים על הלוחות והם החירות האמיתית: 'ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה' (אבות ו,ב); וכן נרמז שהדברות בלוחות היו חרותות וכך היה גם בפי החרות: '"ויחנו לפני פי החירות" – למה נקרא חירות? שהיו כעין דמויות חרורות ונקובות; ודומה לדבר: "ויקוב חור בדלתו" (מלכים ב יב י), וכן: "חרות על הלוחות" (שמות לב טז)' (שכל טוב). וכן גם נרמז: '"ויחנו לפני פי החירות" - ... והם שני סלעים גבוהים זקופים והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים' (רש"י), כרמז שני סלעים כעין שני לוחות הברית שהיו אבנים.