"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית כג,א). '"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה" (תהלים לז, יח): "יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִים וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה", כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים. בת כ' כבת ז' לנוי, בת ק' כבת עשרים שנה לחטא' (ב"ר נח,א). '"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו: בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא; ובת כ' כבת ז' ליופי' (רש"י). 'בת עשרים כבת שבע ליופי וכו׳. ואם תאמר למה משבח אותה הכתוב ביופי, והלא כתיב (משלי לא, ל) ״שקר החן" וגו׳ ? ונראה לומר דקרא לא איירי ביופי, רק מפני שהאדם הוא מחובר מב׳ חלקים – מגוף ונפש, והגיד לך הכתוב ששרה היתה שלימה בכל אלו הב׳ חלקים, ולא היה בה חסרון – אם שלימות הגוף, ואם שלימות הנפש, היתה שלימה בכל אלו השני חלקים, ולא היה בה חסרון. אם שלימות הגוף – דהא בת ך׳ היתה כבת ז׳ ליופי, והיופי הזה שהוא אינו לפי הטבע ולפי המנהג יורה על שהגוף הוא נקי והוא בהיר מבלי סיג, וכמו שתמצא אצל משה רבינו ״לא כהתה עינו ולא נס ליחה״ (דברים לד, ז), שגם זה מורה בהירות הגוף. ומה שהיתה בת ק׳ כבת ך׳, יורה על מעלת הנפש, והנה היתה שלימה בכל' (גור אריה). אולי זהו שהמדרש מתחיל בכך ששנותיהם תמימים כמותם, שזהו כפתיחה למה שנרמז בשנותיה, שהכל מגלה על תמימות – שלמות בכל, בשני החלקים. אולי אפשר שמה שחז”ל דרשו את עניין היופי זה משום שבכך מתחדד יותר מעלת הקדושה שלה, של גילוי כבת עשרים. שהנה היצר הכי קשה הוא התאוה של עריות, והנה שרה היתה יפה ביותר כמו שאמרו חז”ל: 'תנו רבנן: ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה ואביגיל רחב ואסתר' (מגילה טו,א). ממילא כיון שהיתה יפה ביותר אז היו האנשים נמשכים אליה ביותר, ובכ”ז שרה שמרה על טהרתה וכך לא יצא שחטאו בה. לכן מרמזת התורה כאן על יופיה של שרה, כדי לחזק את הגילוי של כעין בת עשרים שאין בה חטא, שעל אף יופיה לא חטאה כלל (שכעין נרמז בפס' בת מאה כבת עשרים לחטא, אע”פ שהיתה יפה כבת שבע; ולא חטאה אף בגיל שהיצר חזק ביותר באדם שזהו בת עשרים, על אף יופיה כבת שבע). אולי כרמז בגמ': 'תנו רבנן: ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה ואביגיל רחב ואסתר. ולמאן דאמר אסתר ירקרוקת היתה, מפיק אסתר ומעייל ושתי. תנו רבנן: רחב בשמה זינתה, יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בת שאול בראייתה' (שם). 'בשמה זינתה – המזכיר את שמה נגרר אחר תאות זנות' (רש”י). שחז"ל דרשו על אביגיל ורחב שהיו נגררים לתאות זנות בעקבותם, ואסתר הרי חיה עם אחשוורוש הגוי, וושתי ודאי שהיתה מלאת זימה. ואילו על שרה זה לא נאמר, אע"פ שודאי שהיו רוצים אותה בשל יופיה, ולכאורה היו צריכים לימשך לזנות כשאר היפות; ובפרט שמצינו שפרעה לקח אותה וכן אבימלך בשל יופיה, אז למה לא נאמר גם עליה? אלא שאולי בזה באו לרמז על מעלת שרה שהיתה בלא קשר לחטא כלל, ולכן גם מי שראה אותה לא נמשך לגמרי אחר הזנות מכח קדושתה הגדולה שמנעה מגילוי זנות (ולכן אולי פרעה ואבימלך לקחוה בשל יופיה אבל לא נדבקו בזנות, ולכן לא באו אליה מיד אלא אבימלך קודם ישן בלילה [שאז ה' נגלה אליו בחלום], ופרעה קודם שלח מתנות לאברהם כך שלקח זמן [שניסה למצוא חן בעיני אברהם ושרה שכך תתרצה לו בצורה מכובדת], ולא באו עליה מיד, כך שלא היה גילוי של תאות זנות מיד כאותן שאר הנשים). אולי אפשר עוד לומר שרמזו חז"ל שכנגד בת מאה כבת עשרים בלא חטא שזהו רמז לקדושה בעולם (וזה מתגלה בבת מאה, שאז נרמז על סוף גילוי חיי אדם בעולם: 'בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם' [אבות ה,כא], כרמז שקדושתה הגבוה חלה בכל חייה) כך גם כבת שבע ליופי קשור לגילוי של תיקון העולם. שאנשים מושפעים בדבר שרואים בו מעלה וחשיבות (להבדיל מאדם בזוי שאינם רואים בו חשיבות לשמוע לו), לכן כיון ששרה היתה יפה ביותר זה היה משפיע על אנשים רושם גדול, וכך גם השפעתה בעולם לגילוי קדושה נעשה בצורה גדולה יותר. בנוסף אפשר בדומה כרמז שאברהם ירד למצרים וכן הלך לגרר כדי להשפיע אמונה בעולם, שזה נעשה ע"י השפעה דרך המלכים, כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' "לך לך" [א]), וזה נעשה ע"י לקיחת שרה למלך בשל יופיה, ממילא זהו שנרמז שהיתה צדקת, כבת עשרים בלא חטא, שזהו שהשפיעה קדושה בעולם, וזה נעשה ע"י יופיה (כעין שאותה הצדקות שמתגלה בהיותה כעין בת עשרים, זהו הנאמר בהמשך שבת עשרים כבת ז' ליופי). אולי אפשר שיש רמז ביופיה, שזה מזכיר את יופיה של חוה שהיתה יפה מכל הנשים, כעין שיש קשר ביניהן. אולי זהו שהשוו ביניהן: 'הכל בפני שרה כקוף בפני אדם. שרה בפני חוה כקוף בפני אדם' (ב"ב נח,א). שהשוו דווקא מול שרה ולא שאר הנשים היפות בעולם כעין רמז שיש קשר ביניהן ולכן משווים דווקא ביניהן (ואף אם נאמר [כפשטות] ששרה היתה יותר יפה מכל אותן הנשים היפות, עדיין מתגלה בזה שיש בה מעלה מיחדת כמו בחוה שמעל כולן). לכן נרמז יופי כבת שבע, כרמז לבריאת העולם בשבוע הבריאה שאז נבראה חוה מאדם (ואז חטאו), וגם גיל עשרים לחטא גם מזכיר אותה, שנבראה כבת עשרים: 'אמר רבי יוחנן: אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו' (ב”ר יד,ז). שזהו שאצל שרה מתגלה כבת עשרים לחטא, כעין רמז לחוה שנבראה בת עשרים והחטיאה; ששרה באה לתקן בעולם, היא ראש הנשים בישראל ולכן מגלה על תיקון העולם מחטאה של חוה. וזהו ששרה היתה יפה אבל היתה ללא גילוי חטא (שלא השתמשה בזה לחטא), שלא כחוה שהחטיאה (ובפרט שזה התגלה ביצר הערוה, שזהו שלאחר שאכלו מעץ הדעת הבינו שהם עירומים כיון שאז החל יצר הערוה לפעול בהם). אולי גם כרמז: '"וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה", שנאמר "ויהיו חיי שרה", מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה? לומר לך: שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא' (ב"ר נח,א), כעין רמז שהיא מתגלה בשלמות בעוה"ז ובעוה"ב, שהעוה"ב זהו גן עדן, שם היתה חוה וקלקלה וגורשו לעוה"ז בשל חטאה, ואילו אצל שרה מתגלה שלמות הקדושה בעוה"ז ולכן גם בעוה"ב. אולי בזה עומק: 'רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם, בקש לעוררן. אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע, ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות' (ב"ר נח,ג). שלכאורה מה הקשר בין גילה של שרה למלכות על 127 מדינות? אלא שאסתר מלכה על כל העולם, כעין שהיא מעל כולם, וזה בשל כח הקדושה שהתגלה בשרה כעין תיקון לחוה שהיתה אם כל העולם, ולכן מתגלה מכח זה שאסתר (שאף היא היתה מהיפות בעולם כמו שרה, שזהו כעין המשכה) תשלוט על כל העולם כעין האמא של כל העולם. שזה מתגלה ב127 מדינות, וב-127 שנות שרה שמרמזות על תיקון של חטא חוה. אולי זהו שנרמז: '(קהלת א, ה): "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ". א"ר אבא בר כהנא: וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק, הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו … עד שלא השקיע הקב"ה שמשה של שרה הזריח שמשה של רבקה, בתחלה (בראשית כב, כ): "הנה ילדה מלכה גם היא בנים", ואח"כ "ויהיו חיי שרה מאה שנה"' (ב"ר נח,ב). שברבקה יש כעין את המשכה של שרה, והנה מובא על הגעת רבקה לאהל שרה שנעשו כמה דברים שדמו למה שהיה אצל שרה, ובין השאר מובא: '"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ" (בראשית כד, סז) ... כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דּוֹלֵק מִלֵּילֵי שַׁבָּת וְעַד לֵילֵי שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ הַנֵּר, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר' (ב"ר ס,טז). ומובא על הדלקת נרות שבת: 'אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר (משלי כ) "נר אלקים נשמת אדם”, וגרמה לו חוה מיתה; לפיכך מסרו מצות הנר לאשה' (יר' שבת ב,ו). כך שבזה רמז על האמהות שהן היסוד לתיקון חטאה של חוה בעולם (ולכן דלק מליל שבת כל השבוע, כגילוי תיקון כל המציאות שיש בעולם בקדושה, כעין עוה”ב שהכל יהיה בקדושה, שהשבת כעין עוה"ב ['שבת אחד מששים לעולם הבא' (ברכות נז,ב)]), שזהו ששרה היתה תיקון לחוה.