(בראשית טו, יג)

אֵימָה חֲשֵׁכָה

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי. וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יב–טו).

רש"י ביטא דעה רווחת, כשפירש את צמד המילים "אימה חשכה" באופן הבא: "רמז לצרות וחושך של גלויות". כלומר אותה אימה חשכה שחזה אברהם בתרדמתו, הייתה רמז לחושך גלותם של בני ישראל. לדברי חכמי התלמוד במסכת נדרים (לב ע"א), הגלות הראשונה, דהיינו שעבוד בני ישראל במצרים, היה עונש שנגזר על זרעו של אברהם, משום חטא שחטא אברהם. אומנם על מהותו של החטא נחלקו אמוראים, וכל אחד מהם הצביע על חטא שונה:

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו"; ושמואל אמר: מפני שהפריז על מִדותיו של ה', שנאמר: "במה אדע כי אירשנה"; ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהִכַּנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: "תן לי הנפש והרכוש קח לך".

מאות שנים מאוחר יותר, הצביע הרמב"ן על חטא אחר. הרמב"ן טען כי אברהם כשל בעת ירידתו למצרים, על פי התיאור בפסוקים הבאים (שם, יב, י–טז):

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּו הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה, כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד: וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. 

ואלו דבריו של הרמב"ן על אתר:

ודע כי אברהם אבינו חָטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עון, מפני פחדו פן יהרגוהו. והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט – שמה הרשע והחטא. 

בניגוד לדעות השונות שנזכרו בתלמוד, המבוססות כולן על אירועים שהתרחשו בצמוד לפרשת ברית בין הבתרים, התבסס הרמב"ן על אירוע שהתרחש בזמן קדום יותר, זמן רב לפני המלחמה להצלת לוט. 

מכל מקום, עדיין דומה כי השאלה – מדוע הוטלה על זרעו של אברהם גזירה כל כך חמורה של "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" – טרם זכתה למענה הולם. זו השאלה שבעלי המדרש הכניסו בפיו של משה כשדרשו את הפסוק "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי" (שמות ה, כב):

נטלתי ספר בראשית וקראתי בו, וראיתי מעשיהם של דור המבול היאך נדונו ומִדת הדין היתה, ומעשיהם של דור הפלגה ושל סדומיים, והיאך נדונו ומדת הדין היתה. העם הזה מה עשו שנשתעבדו שעבוד הזה יותר מכל הדורות? אם בשביל שאמר אברהם אבינו: "במה אדע כי אירשנה?", ואמרת לו: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך [בארץ לא להם ועבדום וענו אתם]", הרי עשו וישמעאל מבניו והם צריכין להשתעבד כמותם, ואם כן, היה לו להשתעבד דורו של יצחק או דורו של יעקב, אלא לעם הזה שהיה בדורי? ואם תאמר: מה איכפת לך? למה זה שלחתני?! (שמות רבה [שנאן], פרשה ה).

כמה מאות שנים לאחר יצירת מדרש שמות רבה, הציע ר' יצחק קארו, ממגורשי ספרד ודודו של מרן ר' יוסף קארו, גישה חדשה לחלוטין: 

ואני תמה: אם נגזר גלות על שהביא אשתו במכשול עון, למה חזר לחטוא בזה שהלך לגרר, שאמר שם [כ, ב] "ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא" ... "וישלח אבימלך ויקח את שרה"? ולמה הוסיף על חטאתו פשע אחר שנענש על החטא עצמו? ואם תאמר, שה' לא גילה לו חטאו, ולמה הרי אברהם אוהבו וכרת עמו ברית?! וראוי היה שיגלה לו לפי שלא יחזור לחטוא! ועוד, יצחק למה חטא בחטא שנענש בו אביו? שנאמר "וישב יצחק בגרר, וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא"! ועוד, אם בעבור החטא ההוא נגזר על בניו גלות ארבע מאות שנה, היה ראוי שלפי שחזר לחטוא, יהיה גוזר ה' יתברך עוד על בניו ארבע מאות שנה אחרות, וגם כפלַים לפי שחזר לחטוא פעם שנית במרד ועל התראה שחטא ושנה, וכן היה ראוי לגזור עוד על ישראל גלות ארבע מאות שנה וכפלי כפלים, על שחזר יצחק לחטוא ואמר על אשתו אחותי היא (תולדות יצחק).

רואים אנו כי ר' יצחק קארו דחה בדבריו לא רק את שיטת הרמב"ן, אלא אף את הטעמים שנזכרו בתלמוד, שגלות מצרים היא תוצאה של חטא זה או אחר של אברהם. ר' יצחק קארו מציע אפוא הסבר אחר לעונש הגלות שנגזר על בני ישראל: 

הנה שהפסוק עצמו נתן טעם למה גזר ה' "גר יהיה זרעך", שלפי האמת לא גזר כן, אלא אמר הכרח הוא שגר יהיה זרעך בארץ לא להם, שאין להם מקום שישבו בו, בעבור שאין ראוי להוריש האמוריים מארצם, שלא נתמלאת סאתם (שם).

לדעת ר' יצחק קארו, גלות מצרים איננה תוצאה של חטא כלשהו, אלא הכרח שנבע מכך שארץ ישראל הייתה תפוסה באותם הימים על ידי בני עמים אחרים וטרם נמצאה ההצדקה להוצאתם משם. 

יש בכוח פירושו של בעל "תולדות יצחק" לבאר גם את שאלת אברהם: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח). אברהם ידע כי החזקת הארץ אינה עניין פשוט, שהרי היא מובטחת רק למי שמסוגל לשמור על רמה מוסרית מסוימת. עם הגעתו לארץ כנען, בעקבות ההיענותו לציווי "לך לך", התרשם אברהם מהאוכלוסייה הקיימת: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (שם, יב, ו). ומייד שמע הבטחה: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (שם). ושוב, אחרי שאברהם ולוט נפרדו כתוב: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד" (שם, יג, יג). והנה מגיעה שוב הבטחה: "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (שם, יג, יד–טו). אברהם ראה את האוכלוסייה הכנענית שחייה על פי אמות מידה מקולקלות, ותהה על עצם שהייתם במקום, ואכן, ה' הבטיח לו בהזדמנויות אלה שהארץ תימסר לבניו.

והנה, לפני ברית בין הבתרים העלה אברהם בקשה משלו: 

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲ-דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר? וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי' (בראשית טו, ב). 

ושוב חזר ה' על הבטחתו "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ". הפעם, לאחר הבטחה נוספת לאברהם כי יורשיו יהיו אלו "אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ" (שם, טו, ד).

לאברהם לא היו ספיקות לגבי יכולותיו האישיות לשמור על הנכס שהוא עומד לקבל, שהרי נאמר "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי" וגו' (שם, כו). אבל ההבטחה החדשה, שאותה שמע בהזדמנות זו לראשונה, "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶך" (שם, טו, ה), גרמה לאברהם להרהר בקול אם יוכל זרעו לעמוד בקריטריונים הנדרשים מתושבי הארץ המובטחת או שמא גם הם יגורשו בגלל מעשיהם. כבר בתום מלחמת הצלת לוט הבין אברהם שאחיזתו בארץ תחייב את בניו לכבוש את שבעת העמים, ועל כן שאל בתמימות ומתוך חרדה: "וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" – מה יבטיח שזרעי יזכה לכבוש את הארץ וגם להתנחל בה לצמיתות? 

דאגות אלו לעתיד זרעו, בכל הקשור לכיבוש הארץ משבעת העמים והישארותם בה לצמיתות, הן מקור האימה החשכה שנפלה עליו. אברהם ידע מה הציק לו והוא ציפה שה' יסלק ממנו דאגות אלו. הוא שאל "במה אדע" – וה' השיב לו ב"ידוע תדע". תשובת ה' באה להניח את דעתו של אברהם, לפייסו לגבי עתיד זרעו ולהבטיח לו שיהיו להם הכלים המתאימים לרשת את הארץ ולהיאחז בה לצמיתות. 

וכאן מתברר יתרונו של פירוש ר' יצחק קארו על פני הפירושים האחרים. אם התגובה ל"במה אדע" נאמרה על רקע חטא כלשהו של אברהם, איזו משמעות יש להבטחה המסיימת הודעתו של ה': "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה"? (שם, טו, טו). האם יוכל אברהם לחיות בשלום עם עצמו ולהגיע לשיבה "טובה", בשעה שעל ראש נכדיו מאיימת גלות קשה, עבדות ועינויים לאורך ארבע מאות שנה, וכל זאת בשל החטאים שלו? וכי די בהבטחה שייצאו ברכוש גדול, לאחר ארבע מאות שנה של עבדות, כדי לסייע בכך? לא מדובשך ולא מעוקצך, יכול היה אברהם לטעון. "משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום" (תלמוד בבלי, ברכות ט ע"ב). 

תשובותיו של ה' לאברהם מכוונות, כפתור ופרח, אל מול דאגותיו: במילים "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (שם, טו, טז) אישר ה' את הנחתו של אברהם, שהארץ מובטחת רק למי שיודע לשמור על הנכס הזה. במילים "בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" (שם, טו, יג) הודיע ה' לאברהם שזרעו יהיה גר בארץ שאינה מציבה את אותן דרישות מחמירות של הארץ המובטחת, ולפיכך, גאולתם תהיה מובטחת למרות מצבם הרוחני. 

גם ההבטחה "וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם" (שם) נוגעת לחשש של אברהם, שמא בניו לא יהיו מסוגלים לאחוז בארץ לא רק בשל פגמים מוסריים, אלא בשל מספרם הקטן. הרי תוצאתו החיובית של העינוי, היא הריבוי הטבעי הגדול, וכפי שמפורש בספר שמות "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב). ארבע מאות שנה היא תקופת הזמן הנדרשת באופן טבעי כדי ליצור עם משבעים נפש, והניגוד בין מספרם הנמוך של בני ישראל בתחילה לבין מספרם הרב ככוכבים מוזכר בספר דברים: "בְּשִׁבְעִים נֶפֶש יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (שם, י, כב). וכמובן, כל זה התקיים בהתאם להבטחה שניתנה בברית בין הבתרים: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרעֶךְָ" (בראשית טו, ו).

אך ייתכן שחשוב מכל הוא הפסוק "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (שם, פסוק יד), העוסק לא רק באמצעים כלכליים העומדים בבסיס היכולת לקיים מלחמה, אלא בעיקר בכלים הרוחניים, דהיינו בתורה ובמצוות, שהם טובים מאלפי זהב וכסף ולפיכך הם בבחינת רכוש גדול שניתן לעם ישראל בדרכו מארץ מצרים לארץ ישראל. בעזרת כלים אלה יוכל זרעו של אברהם לרשת את הארץ ולהיאחז בה לצמיתות.