בס''ד                 פרשת נח: האם מותר למלוח מספר חתיכות בשר יחד

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (ט, ד) שניתן לאכול בשר בהמה וחיה, ובלבד שלא יאכלו את דמה: ''אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ''. כפי שראינו שנה שעברה (נח שנה ז') מפשט לשון הפסוקים משמע, שבשלב בו נח יצא מהתיבה הותר אכילת הבשר, דעה זו צעדו בה רוב המפרשים וביניהם רש''י, האבן עזרא והרמב''ן, וכן רב בגמרא במסכת סנהדרין (נט ע''ב).

הרלב''ג (שם) חלק וטען, שגם אדם הראשון אכל בשר. את הפסוק בפרשת בראשית ''הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע'', פירש כאמירה מציאותית, אלוקים אומר שנתן את הירק לאוכלה, אך לא רק אותו מותר לאכול. להבנתו, הסיבה שהיתר אכילת בשר הוזכר רק בפרשת נח, אינה בגלל שהוא מחודש, אלא כחלק מאיסור הדם ואכילת איבר מהחי שהוזכרו בפרשה. הטעם שנדחק לפירושו הוא, כיוון שאין סיבה שאלוקים ישנה דעתו בעקבות מאורעות מסוימים, ולכן יש לדחוק בלשון הפסוק. ובלשונו:

''ואומרו, ויאמר א-להים הנה נתתי לכם את כל עשב: הוא בריאה ונתינת טבע, לא מצווה... ומזה המקום יסור הספק אשר יסופק מזה המאמר. וזה, שהוא מבואר מצד העיון ומצד התורה, שהרצון הא-להי לא ישתנה... וזה, שכבר יֵחָשֵׁב שה' יתעלה מנע בזה המאמר אכילת הבשר לאדם, ואחר כן התירוֹ לנח, אמר: 'כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה', וזה שקר עצום ראוי שיברח ממנו כל בעל דת.''

בעקבות התורה הכותבת על אכילת הבשר שהותרה לנח, ועל איסור אכילת הדם, נעסוק השבוע בהלכות מליחה ובשאלה, האם מותר למלוח מספר חתיכות של בשר יחד. שאלה זו משמעותית במיוחד בבתי מטבחיים, בהם שוחטים מספר רב של עופות ורוצים למולחם. עוד נעסוק בשאלה, האם יש הבדל בעניין זה, בין מליחת מספר חתיכות בשר יחד, לבין מליחת בשר ודגים יחד. עוד נעסוק בשאלה, כאשר מלחו בשר כדין האם מותר להשהות את המלח על הבשר, או שחובה לשוטפו.

מליחת מספר חתיכות

האם מותר למלוח מספר חתיכות יחד? הגמרא במסכת חולין (קיג ע''א), דוחה את דברי רב ששת הסובר שאין למלוח מספר חתיכות יחד, שמא חתיכה אחת תבלע את הדם הנפלט מהחתיכה השנייה. ולראייה שאין לחשוש לכך, שאם אכן כדברי רב ששת, לא היה ניתן למלוח כלל גם חתיכה אחת, שמא דם מצד זה של החתיכה ייבלע בצד השני, וזה הרי וודאי מותר.

אולם לכאורה בניגוד לכך, הגמרא (שם, קיב ע''ב) כותבת, שכאשר מולחים בשר יחד עם דגים, אפילו כאשר מדובר בבשר עופות, הדגים נאסרים כיוון שהם בולעים מדם העופות. מדוע? והרי לכאורה גם במקרה זה הדגים הנמלחים אינם בולעים מהעופות! בביאור ההבחנה בין חתיכות בשר שנמלחו יחד, לבין בשר ודגים שנמלחו יחד, נחלקו ראשונים.

מחלוקת הראשונים

א. רש''י (ד''ה ועופות) פירש שחתיכות בשר (גם אם בגודל שונה), לוקח להן זמן שווה לפלוט את דמן וצירן, מה שאין כן דגים, שפליטת דמם קצרה והם מסיימים את פליטתם קודם שפולט הבשר את דמו וצירו. וכיוון שישנו כלל, שכל עוד חתיכה עסוקה בפליטה, היא לא יכולה לבלוע, ממילא חתיכות בשר שנמלחות יחד, לא יכולות לבלוע אחת מהשניה, שכן כאשר האחת פולטת דם גם השניה פולטת דם. ואילו דג שנמלח עם בשר, כיוון שהוא מסיים את פליטתו לפניו, הוא בולע מדמו ונאסר.

ההשלכה להבנתו היא (ועל כך הקשו התוספות (שם, ד''ה ודגים) שלא כן משמע בדברי הגמרא), שכאשר הגמרא כותבת שחתיכות בשר נמלחו יחד אינן נאסרות, אין זה כלל גורף, אלא רק במקרה בו החלו את תהליך המליחה יחד. אך אם התחילו במליחת חתיכה אחת לפני השניה, ממילא החתיכה שתסיים את פליטת דמה קודם, השניה תבלע מדמה ותאסר. כמו כן, במקרה בו החלו במליחת הדגים לאחר מליחת הבשר, ייתכן שהם יסיימו את פליטת הדם אחריו, והם לא יאסרו. ובלשון ערוך השולחן (יו''ד ע, ד):

''והנה לפי זה אם נמלחו העופות מקודם, וזמן מועט קודם גמר שיעור מליחה ימלח את הדגים, ויניח העופות על הדגים, לא יאסרו הדגים, שהרי לא ימשך פליטת העופות אחר הדגים, וממילא הדגים יפלטו מה שיבלעו מהעופות. וכן לפעמים לסברא זו, יש איסור גם בבשר ובשר, כגון שמלחו לתחתונה זמן מרובה קודם העליונה, באופן שתכלה ממנה פליטת צירה בזמן מועט, ומלחו עליה עליונה והציר של התחתונה תכלה קודם פליטת דם העליונה, דאז נאסרה התחתונה.''

ב. רבי יוסף מאורנילש (תוספות שם) כתב, שהסיבה שחתיכות בשר שנמלחו יחד אינן נאסרות, שכן כאשר חתיכה אחת החלה בפליטת דמה בעקבות המליחה, גם אם סיימה את פליטתה קודם החתיכה השניה, כיוון שהחלה בפליטה, נקביה אינם נסתמים, והיא תמשיך בפליטת הדם העובר אליה מהחתיכה השניה. גם בדגים הדין כך, אלא שדגים ממהרים לפלוט את כל דמם וצירם קודם שחתיכות הבשר מתחילות לפלוט, וממילא כאשר נבלע בהם דם מחתיכות הבשר, הוא לא יפלט שכן נקביהם נסתמו. עם זאת, במקרה בו החלו את תהליך מליחת הדגים לאחר השלב בו נמלח הבשר והחל לפלוט, ממילא הדגים לא יאסרו.

ג. רבינו תם (רשב''א שם, ד''ה ומיהו) בגישה שלישית סבר, שמותר למלוח חתיכות בשר יחד, אפילו ימים רבים לאחר שסיימה החתיכה הראשונה את פליטת דמה וצירה. ונימק, שדם הנוזל מהחתיכה שכעת נמלחה, מחליק על גבי החתיכה שכבר נמלחה ולא נבלע בה. דגים לעומת זאת, בגלל שעורם רך, הדם הנפלט מחתיכת הבשר נבלע בבשרם, ולכן לא ניתן למולחם יחד. עם זאת כפי שהעיר, גם לשיטתו אסור למלוח בשר בכלי שאינו מנוקב וכדברי הגמרא, שכן במקרה זה בו הדם מתקבץ בקרקעית הכלי, והבשר שוהה בו, לא שייך לומר שהדם מחליק על גבי הבשר. ובלשונו:

''ורבינו תם ז"ל התיר אפילו לאחר כמה ימים משום, דדם משרק שריק, ולעולם אינו נבלע, ואם נבלע כמו שנבלע נפלט ואינו מתערב שם, ודגים ועופות דאמר רב נחמן שאסורין, היינו משום דרפו קרמייהו ובולעין הן בנקלה, ובשרם רך ומתפשט הדם בתוכן ואינו נפלט אחר שנבלע, מה שאין כן בבשר. ומיהו בשנמלח בכלי שאינו מנוקב דאמר דאסור, היינו טעמא משום דדם מקוא קוי, ומתבשל הוא ומצטמק בתוך הבשר, ולא שייך למימר ביה משרק שריק.''

איזה חלק מהדגים נאסר

איזה חלק מהדגים נאסר בעקבות כך שבלעו מדם העופות? כפי שראינו בעבר (שמיני שנה ו') נחלקו השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד צא, ד) כמה צריך להסיר מגבינה צוננת שנגעה בבשר צונן. אך כאשר הבשר מלוח, דבר המחשיב אותו כרותח, ממילא מצריך יותר משטיפה כאשר יש מגע. לדעת השולחן ערוך די להסיר כדי קליפה מהגבינה (אלא אם כן אחת מהחתיכות מלאת שומן, אז בגללו הדם מפעפע בכל החתיכה ואוסר אותה), ואילו לדעת הרמ''א כל הגבינה נאסרת (שכן לא ניתן לקבוע איזו חתיכה נחשבת שמנה).

גם במקרה של מליחת בשר יחד עם דגים, נחלקו השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד ע, א). השולחן ערוך כתב שהדגים נאסרים כדי קליפה, ואילו לרמ''א הדגים נאסרים לגמרי. אמנם, במקרה בו יש לדגים גם קשקשים, הסכימו שהדגים מותרים לגמרי, כמו שתי חתיכות בשר שנמלחו יחד. ונימקו, שבגלל הקשקשים, הדגים לא פולטים מיד את דמם וצירם עוד לפני שמתחיל תהליך פליטת הדם מהבשר, אלא התהליך משתהה ומתחיל במקביל לחתיכת הבשר, וממילא הדגים לא בולעים מהבשר[1]. ובלשונם:

''מולחין הרבה חתיכות זו על גב זו. אף על פי שהתחתונה גומרת פליטתה קודם לעליונה, לא אמרינן שחוזרת ובולעת מדם העליונה, לפי שהוא שוהה הרבה לפלוט ציר. במה דברים אמורים, במולח בשר עם בשר... אבל בשר עם דגים אסור למלוח לפי שהדגים פולטים כל צירן קודם שיפלוט העוף את דמו. ואם עבר ומלחן יחד, העופות מותרין אבל הדגים צריך ליטול מהם כדי קליפה. ואם לא ניטלו קשקשיהם כשנמלחו, מותרים. הגה: ויש אוסרין כל הדגים אם אינן ס' נגד העופות.''

כאמור וכפי שראינו לעיל מדוע, מוסכם שהדגים (או חלקם) נאסרים כאשר נמלחו עם בשר. מה דין העופות? הרא''ש (ח, לו) סבר, שגם העופות נאסרים, וכמשמע מלשון הגמרא 'דגים ועופות שמלחם זה עם זה אסורין'. ונימק, שלמרות ששני חתיכות בשר הנמלחות יחד אינן נאסרות, הרי זה בגלל שדם חתיכה אחת מחליק על גבי החתיכה השנייה. ציר לעומת זאת יכול להיבלע, וכאשר הדגים נאסרו מחמת דם העופות, לאחר מכן חלק מדם זה יחד עם לא מעט ציר של הדגים, יכולים להיבלע בעופות.

הרמב''ם (מאכלות אסורות ו, טז) ורש''י (חולין שם, ד''ה אסורין) חלקו וכתבו, שרק הדגים אסורים ולא העופות, וכן פסק השולחן ערוך (יו''ד ע, א). וסברו, שגם מעט הדם העובר עם ציר הדגים, לא ייבלע בבשר, ואם ייבלע, ייצא במליחה. את הראייה מלשון הגמרא דחו, שאם היה כתוב 'דגים שמלחן עם עופות, אסורים', אז היה ברור שרק הדגים נאסרים, אך ניתן היה להבין שאם מלחו רק את הדגים ולא את הבשר, בכל זאת הם נאסרים, והרי אין הדין כך. לכן כתבה הגמרא 'דגים ועופות שמלחם זה עם זה אסורין'.

בשר שכבר נמלח

כפי שראינו עד כה, הגמרא כותבת במפורש שחתיכה אחת לא נאסרת מדם החתיכה השנייה. נחלקו הראשונים, האם כך הדין גם במקרה בו מלחו חתיכה אחת ימים רבים לפני החתיכה השניה, שחתיכה זו כבר פלטה כל דמה וצירה, או שהיתר הגמרא הוא רק במקרה בו מולחים את שתי החתיכות יחד:

א. רבינו תם (מובא ברשב''א חולין קיב ע''ב, ד''ה ומיהו) בגישה המקילה ביותר סבר, שגם אם מלחו חתיכה ימים רבים קודם החתיכה השנייה, אין איסור למולחם יחד, שכן הדם מחליק על גבי החתיכה שנמלחה ולא נבלע בה. ב. רבותיו של הרשב''א (תורת הבית ב, ג) סברו, שאמנם חתיכה יכולה לבלוע דם שנבלע בה (אם היא לא פולטת את דמה במקביל), אך היא יכולה גם לפלוט אותו באמצעות מליחה. לכן ניתן למלוח חתיכה שנמלחה כבר, יחד עם חתיכה נוספת, ובלבד שימלחו שוב את אותה החתיכה.

ג. הרשב''א (שם) בגישה שלישית סבר, שניתן להוציא דם הנבלע מבחוץ רק אם הדם המקורי עוד ישנו, אז המליחה תועיל להוציא את שני הדמים. לכן, כאשר ישנה חתיכה שנמלחה כבר, מליחה לא תועיל להוציא דם הנבלע בה. ד. הר''ן (מב ע''ב בדה''ר) בגישה המחמירה ביותר סבר, שבשום מקרה לא ניתן להוציא דם שנבלע בחתיכה מחתיכה אחרת, ולכן ניתן למלוח יחד רק שתי חתיכות רק בתנאי ששתיהן לא נמלחו, אז משום שהחתיכות פולטות, הן לא בולעות. ובלשון ערוך השולחן (ע, לה) שסיכם את השיטות:  

''ולפי זה רבינו תם הוא המיקל שבכולם, דסבירא ליה דלא יבלע מאחרת כלל. ושיטה זו (של הר''ן) היא המחמרת שבכולם, דלא מהני לה מליחה כלל. והרשב"א עצמו והרא"ש והטור סבירא ליה כשלא נמלח עדיין מהני מליחה אחר כך, וכשכבר נמלח ופלט דמו וצירו לא מהני מליחה אחר כך. ורבותיו של הרשב"א סבירא ליה דגם בכהאי גוונא מהני מליחה.''

להלכה הביא השולחן ערוך (יו''ד ע, ו) מספר דעות, וכתב שלכתחילה יש לחוש לדעת האוסרים, דהיינו כדעת הר''ן, שההיתר היחיד למלוח שתי חתיכות בשר יחד, הוא רק כאשר שתיהן לא נמלחו, ומולחים אותן יחד. הרמ''א (שם), שפסק כדעה זו אף בדיעבד, הוסיף שבמקום הפסד מרובה, ניתן לתלות שעשרים וארבע שעות לאחר מליחת חתיכה, עוד נפלט ממנה הציר שלה. ולכן אם מלחו עימה חתיכה נוספת תוך כדי זמן זה, היא לא נאסרת שכן היא טרודה לפלוט את דמה (ובלא הפסד, תוך י''ב שעות).

השהיית בשר עם המלח

כפי שראינו בעבר, לפני תהליך המליחה, יש לשטוף את הבשר במים ('הדחה'). ועל אף שגם לאחר המליחה יש לשטוף את הבשר, שכן המלח בלוע מדם, כתב רש''י שאם לא הסירו את המלח, ושמו את הבשר בתוך כלי והצטבר בו נוזל אדום שנפלט מהבשר, אין הבשר בולע מאותו נוזל בו הוא שורה ונאסר, שכן אותו נוזל הוא לא דם, אלא 'מוחל', דהיינו מים עם מראית דם.

בשערי דורא (סי' יד) כתב שלמעשה נוהגים לאסור את הבשר (על כל פנים את החלק ששהה במוחל), שכן חוששים שמא מחמת המוחל, חלק מהמלח הדבוק לבשר ובלוע בדם, ייכנס שוב לתוך חתיכת הבשר ויאסור אותה, וכן כתב הרמ''א (סט, כ). רש''י לא חשש לכך, שכן טען שהדם התייבש במלח ושאין לו כוח יותר לצאת, או שכוח המלח פג, ואין הוא יכול להיבלע בבשר. 

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...