"חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֶּיתֵּר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר." (משנה תענית ד, ו)

מהו ההבדל בין הצער והצום של תשעה באב, לבין הצער והצום של י"ז בתמוז?

בתשעה באב קרו חמישה דברים של אובדן: נחרב הבית הראשון והשני, חרבה ביתר, ונחרשה העיר, ונגזר על דור המדבר שלא יוכל להיכנס לארץ. כאשר דברים אלו קרו, באותו פרק זמן לא הייתה להם כל תקנה. דור המדבר לא יכנס יותר לארץ, ובחורבן הבית היה ברור שבאותו שלב מתחילה גלות, גם אם בעתיד אנו צפויים לחזור.

בי"ז בתמוז ההתרחשות היא איננה סופית. המצב עדיין בשליטה ואפשר עוד לתקן. בוטל התמיד והובקעה העיר, אולם עדיין מתחוללת מלחמה ברחובות, ועדיין יש תקווה לשנות את המצב. גם העמדת צלם בהיכל היא מעשה שניתן עדיין לתיקון. ההיכל עדיין שלם, וצריך לחתור ולהוציא את הצלם מתוכו. אפוסטמוס ששרף את התורה, פגע באותו ספר תורה, אך לא הצליח להשבית תורה מישראל. וגם שבירת הלוחות על ידי משה, לא נועדה לשם אבל וייאוש, אלא נועדה לזעזע, וליצור פתח לתיקון והתחדשות.

צום י"ז בתמוז תכליתו הוא קריאת אזהרה: "שובו לפני שיהיה מאוחר". היום הזה מלמד אותנו לשים לב לאותות המבשרים את הפורענות המתרגשת ובאה, ולכן להתעורר ולתקן.

תשעה באב הוא האבל והבכי, על מה שלא הצלחנו לתקן - הוא הלימוד שכאשר לא מתקנים נופלים לתהום.

מאת: הרב חברון שילה, מתוך האתר – ישיבת עתניאל  www.otniel.org