"ויהי המלקוח יתר הבז אשר בזזו עם הצבא צאן שש מאות אלף ושבעים אלף וחמשת אלפים. ובקר שנים ושבעים אלף. וחמרים אחד וששים אלף. ונפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר כל נפש שנים ושלשים אלף. ותהי המחצה חלק היצאים בצבא מספר הצאן שלש מאות אלף ושלשים אלף ושבעת אלפים וחמש מאות. ויהי המכס לה' מן הצאן שש מאות חמש ושבעים. והבקר ששה ושלשים אלף ומכסם לה' שנים ושבעים. וחמרים שלשים אלף וחמש מאות ומכסם לה' אחד וששים. ונפש אדם ששה עשר אלף ומכסם לה' שנים ושלשים נפש. ויתן משה את מכס תרומת ה' לאלעזר הכהן כאשר צוה ה' את משה. וממחצית בני ישראל אשר חצה משה מן האנשים הצבאים. ותהי מחצת העדה מן הצאן שלש מאות אלף ושלשים אלף שבעת אלפים וחמש מאות. ובקר ששה ושלשים אלף. וחמרים שלשים אלף וחמש מאות. ונפש אדם ששה עשר אלף. ויקח משה ממחצת בני ישראל את האחז אחד מן החמשים מן האדם ומן הבהמה ויתן אתם ללוים שמרי משמרת משכן ה' כאשר צוה ה' את משה" (במדבר לא,לב-מז). למה התורה סיפרה באריכות את כמות השלל וכמה זה יוצא החצי (ועוד חזרה שוב בפירוט השלל בשאר העם על כמה יוצא החצי, כשזה כבר נאמר קודם בלוחמים)? וכן למה בלוחמים נאמר כמה יצא המכס לעומת שאר העם שזה לא נאמר? אומר הרמב"ן: '"ותהי המחצה חלק היצאים בצבא" – הוצרך הכתוב לפרט הזה שיזכיר כמה המחצה וכמה המכס להודיע כי מן היום שלקחו המלקוח הזה עד שמנו אותו וחצו אותו והפרישו ממנו המכס ונתנוהו לאלעזר הכהן מכל המקנה הגדול הזה לא מת אחד וזה נס וכן במחצת העדה ללוים' (רמב"ן על פס' לו). לפי זה מובן מדוע היה פירוט (בכמות ובחצי), ולפי זה גם מובן מדוע נאמר שוב על השלל במחצית של שאר העם, לומר שגם אצלם לא מת אחד, שלא תחשוב שאולי אצל הלוחמים לא מת אף אחד אבל בשאר העם כן מתו, לכן נאמר שוב המספר כמה שיש בשלל העם. אולי אפשר לחדד ולומר שהיה אפשר לחשוב שמשמים הגנו על השלל של הלוחמים בשל מסירות נפשם אבל אצל שאר העם שקיבלו בלא מעשה של קודש אז לא היתה שמירה, לכן הודגש שגם אצלם לא מת אף אחד. בנוסף, בלוחמים הם לקחו לעצמם והיה זמן שנשאר עד שחולק וכן יצא לכל אחד הרבה, ולכן לא רבו, אבל בעם שהיו רבים ביותר ובאו לתפוס כל אחד לעצמו במידי, אולי רבו ולכן נפגעו השלל? לכן נאמר שלא נפגע אף אחד. אולי אפשר שהתורה ראתה לנכון לפרט את השלל הרב כרמז שאע"פ שהיה בידם ממון רב, בכ"ז לא חטאו, כמו שנאמר בהמשך שבאו לכפר על מה שהרהרו, אבל לא חטאו: '(במדבר לא, יד) "ויקצוף משה על פקודי החיל". אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו לו: "לא נפקד ממנו איש". אמר להן: אם כן כפרה למה? אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, מיד "ונקרב את קרבן ה'”' (שבת סד,א), הרי שלא חטאו בעבירה, ואף מה שהרהרו באו ועשו תשובה והביאו קורבן לכפרה. שזהו כרמז לתיקון של חטאי דור המדבר, שעל דור המדבר נגזר של יכנסו לארץ בשל חטא העגל וחטא המרגלים (רש"י; במדבר יד,לג). חטא העגל נעשה בשל הממון הרב שהיה לישראל מרכוש מצרים: 'דבי רבי ינאי אמרי מהכא: (דברים א, א) "ודי זהב", מאי ודי זהב? אמרי דבי ר' ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל' וכו' (ברכות לב,א). לכן כאן גם ניתן להם ממון רב משלל רכוש מדיין (כעין משלל מצרים – מרכוש הגוים), ואעפ"כ הם לא חטאו, ואף הביאו קרבן לה' כעין היפך מהעגל שעשו לע"ז. ומלחמת מדיין היא נקמה על החטא שהחטיאו את ישראל כדי לגרום להם שלא יכנסו לארץ, ולכן יש בזה כרמז תיקון למרגלים – שהם רוצים להיכנס לארץ. גם אע"פ שהיה להם רכוש רב, בכ"ז לא ויתרו על א"י, ולכן לא רצו לשבת בעבר הירדן המזרחי כמו שנים וחצי השבטים, אלא להיכנס לארץ. וגם שנים וחצי השבטים קיבלו על עצמם לצאת בראש הלוחמים לכיבוש הארץ, כגילוי לאהבתם את א"י ורצונם שישראל ינחלו את הארץ, שזהו תיקון לחטא המרגלים. לכן פרטה התורה את השלל הרב, ואת מה קיבלו כל חלק (הלוחמים ושאר העם) לומר שאע"פ שהיה להם כמות רבה בכ"ז לא נפלו לחטא ובזה הוכיחו שהם ראויים להיכנס לארץ – שכעין מגלה תיקון מחטא המרגלים והעגל שהביאו לגזרה של גלות ומוות במדבר. ומה שבלוחמים פורט גם כמה ניתן למכס (שלא כשאר העם), נראה שזה כדי לחזק את מעלתם של הלוחמים, שהם נלחמו ובכך זכו לעצמם, להבדיל משאר העם, לכן אצלם היה יותר קשה לתת למכס לה', שהרגישו יותר שזה שלהם בזכות, ובכ"ז נתנו בלב שלם, ולכן יש בזה מעלה גדולה ביותר, לכן הודגש בתורה מה נתנו כביטוי להראות את מעלתם. גם נראה שזה בא לכבוד קדושת הלוחמים, שהם יצאו במסירות נפש למלחמת ה', ולכן מעלתם גדולה ביותר, לכן התורה מדגישה את המכס שנתנו לה' כביטוי לומר את מעלתם הגדולה, שהם מחוברים ביותר לקדושה; לכן אע"פ שנתנו עשירית ממה שנתן שאר העם, בכ"ז המכס שהם נתנו כעין חשוב ביותר לפני ה' שלכן ראוי לפרטו במיוחד, ולא צריך לפרט את מה שנתנו שאר העם (שאע”פ שנתנו יותר, בכ”ז נתינת הלוחמים היתה לרצון הרבה יתר מהנתינה של שאר העם). השלל ממדיין, היה 675 אלף צאן, ו-72 אלף בקר, ו-61 אלף חמורים ו-32 אלף נשים. (והמכס מהלוחמים זה מספר כזה שלא באלפים, ז"א לדוגמה 32 נשים). נראה שזה בא לבטא את מעלתם של ישראל ויעודם, שכך מתגלה בניצחוננו על אויבנו, שזה מביא לכבוד ומעלה לישראל וקידוש השם גדול בעולם כיון שהוא אלוקינו. נראה שצאן מרמז על היות בנ"י צאנו של הקב"ה: “ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלקיכם נאם אדנ'י ה'” (יחזקאל לד,לא). לכן זה מתגלה במספר 675 צאן שנתנו הלוחמים מכס לה', וכן בכלל השלל ששללו זה במספר כזה באלפים. שזה כרמז שאנו ממשיכי האבות בעולם, שמגלים את שם ה' בעולם, לכן זה כרומז לשש מאות אלף שזהו המספר היסודי של בנ"י (שיצאו ממצרים ששים ריבוא), שבגימטריה קטנה זהו 600, ואנו המשך האבות ולכן זה מתגלה בשלוש (אבות), ויעודנו הוא לגלות את שם הגדול בעולם, ולכן זה נרמז בשם בן 72 אותיות (שע"י שנעשה ניסים לישראל מתגלה שם ה' בעולם, שכך בקריעת ים סוף התגלה שם של ע"ב אותיות, כמו שרש"י מביא שזה מופיע בשלושת הפס' שבקריעת ים סוף [רש"י; סוכה מה,א], כך גם כאן במלחמה נגד מדיין שמעטים ניצחו רבים ביותר זה מביא לגילוי שם ה' בעולם), שכך יוצא סה"כ 675. בנוסף, נראה שרומז שאנו לומדים ומקיימים את כל התורה שמתחילה ב"בראשית" ומסתיימת ב"ישראל", כך שהאות הראשונה היא ב' והאחרונה היא ל', שזה כרמז ב-32 (ל"ב). והמצוות היא תרי"ג, וכך מגלים את שם ה' שנסתר בעולם כעין הלבנה שנסתרת ומתחדש ומאירה במשך החודש, שזה כרומז שהעולם יתוקן על ידנו ויתגלה בו אור ה' שעכשיו מכוסה, לכן זה נרמז ב-30 כרמז לחידוש הלבנה, שכך יוצא (613+32+30) סה"כ 675. בבקר מתגלה 72 (אלף), כרמז לשם בן ע"ב אותיות, שזה כרמז שלעתיד העולם יואר באור ה' ויתגלה שם ה' בעולם, לכן זה נרמז בבקר כרומז באותיות שמו לבוקר שמאיר. בנוסף, הבקר נמצא כל אחד לעצמו כעין רחוק (לעומת הצאן שהולכים יחד) וצריך לשים עין כדי למוצאו, שזה כרמז שבעולם שם ה' נסתר, אבל אם מחפשים אז מוצאים בעולם את גילוי שם ה'. 61 (אלף) חמורים רומז שהעולם יתוקן לעתיד לבא, לאחר שיבוא המשיח שהוא רוכב על חמור, ואז לעתיד לבא יהיה שם הויה נקרא ככתבו ולא יהיה הבדל ביניהם: 'א"ר נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד - נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י' (פסחים נ,א). לכן זה נרמז בפעמיים שם הויה (26+26) – 52, שהכתיבה והקריאה יחד, וזה לעתיד שהעולם יתחדש בקדושה, שזהו כעין לידה של עולם חדש, ולכן נרמז בתשעה כעין חודשי הלידה, שהעולם יתוקן ויתחדש להיות עולם קדוש, וכך סה"כ יוצא 61 ברמז של חמורים כרמז לעתיד לבא. כמו"כ כרמז שבימנו יש חסרון ששם הויה נקרא באדנות, שזה חסרון (שלא ראוי לקרוא ככתבו כי אנו לא ראויים לרמה זו של הקדושה), לכן זה כרמז בשם אדנות – 65 (אדנ'י), בחסרון של ארבע כגילוי החסרון של ארבע אותיות הויה ב”ה שאינם נקראות ככתבם בעולם הזה, שכך יוצא 61 (וזה בחמורים כרמז שכך זה עד שנהיה מספיק קדושים כדי לזכות לגאולה [או שיגיע זמנה בעיתה] שאז המשיח יבוא ובעקבותיו לעתיד העולם יתוקן). נשים 32 (אלף) כרמז ל-ל"ב, שלקחו את הנשים שנמשך ליבם אליהם, ואת חוזק האהבה הזו הפנו לרבונו של עולם, שבאו לגלות את שם ה' באהבה, כמו ששם ה' נמצא בין איש ואשתו: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן' וכו' (סוטה יז,א), שכך באו לגלות אהבה לקב"ה ע"י חיבור באהבה בכל לב לתורתו (היפך מהחורבן שהיה חוסר באהבת תורה כראוי: 'דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' [נדרים פא,א]. 'כלומר: שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה; והיינו "לא הלכו בה" כלומר בכונתה ולשמה' [ר"ן]); וזהו כרמז שהתורה מתחילה באות ב' ("בראשית") ומסתיימת באות ל' (“ישראל"), ודרכה מגלים את שם ה' ושכינתו בעולם, שלזה התחברו באהבה שלמה, וכך היו ראויים להיכנס לארץ בגילוי מעלתנו ויעודנו שבאים לתקן את העולם (שזה בעיקרו מא”י).