"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" וגו' (ויקרא כה,א-ד). בשנה השביעית יש שבת לה', כעין שבת בראשית שמתגלה במעשה האדם כנגד מעשה ה' שברא את העולם, כך בגילוי הארץ יש גילוי של שבע כנגד שבוע הבריאה אבל בגילוי שבארץ שזהו בגידולי קרקע; וזה ע"פ שנים כנגד שבאדם כל יום זה כמתחדש מחדש (שמתחילה יממה חדשה, בחושך ואור), ואילו בעבודת הקרקע השינוי מחדש הוא בהתחדשות של שנה חדשה (שהאקלים חזר מחדש). בארץ יש ייחודיות בדבקות בשכינה השוכנת בארץ, שהיא ארץ בה מתגלית השכינה, כעין באדם שמתגלה בו גילוי שם ה' (בנשמתו ובמעשיו), לכן בשניהם מתגלה גילוי של שבת שהיא גילוי שם ה' בעולם שנברא. בשמיטה ובשבת מגלים שם ה' בעולם ובכך מקדשים ומתקנים את העולם מהחטא של עץ הדעת, לכן בשמיטה מתגלה גילוי של קדושה בצומח כעין תיקון לגילוי בצומח – תיקון לנעשה מעץ הדעת. לכן נאמר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר", כעין רמז לחיטה וגפן שעליהם נאמר שזה היה עץ הדעת: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר". רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה". ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). ולמדו מהפס': '"שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" – כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך' (ספרא), כך שרומז למלאכה שאדם עושה בשדהו, שזה כדי להתפרנס ממנו, בשביל ממונו, שזה כרומז לתיקון של עץ הדעת לשיטת ר"נ שהיה תאנה שממנה תפרו את בגד, שכך בדומה יש גילוי בממונו שממנו קונה את הבגד; או שזה נרמז בשמיטת כספים שיש בשמיטה, שזהו בממונו. או ש"לא תזמר" מרמז על העלה תאנה שלקחו, שתלשו מהעץ שזה כעין דומה קצת לזימור ענפים. בעץ הדעת היה קלקול של דעת ה' הישרה שהייתה באדם, שלכן כיום לאדם יש יצרים שמושכים אותו ודעתו אינה ישרה כרצון ה', שלא כמו כשנברא בשבוע הבריאה, ולכן מגלים זאת בקדושה בשמיטה שהיא שנת השבע; לכן גם בהמשך לשמיטה מתגלה יובל, שנת החמישים: "וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו. יובל הוא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזריה" וגו' (ויקרא כה,ח-יא). שבגילוי עמוק יותר של שמיטה, (כעין כפול בעצמו) שזהו שסופרים שבע של שבע, אז לאחריו מגיע התגלות של שנת החמישים, כרמז לחכמה מה', ששערי הבינה הם חמישים: 'רב ושמואל, חד אמר: נ' שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלקים"' וכו' (ר"ה כא,ב); שזהו כרמז שהאדם נברא ישר עם דעה ישרה כרצון ה' בשלמות, שזהו כעין שמתגלה בו חמישים שערי בינה, אלא שחטא בעץ הדעת ולכן עוותה דעתו, ועכשיו אנו מתקנים זאת. כמו"כ זה מרמז שהעולם במקורו היה דבוק בדעת ה' כראוי, כיון שהעולם נברא ע"פ התורה (ב"ר א,א), ולכן היה גילוי בעשרת המאמרות שישפיעו שהעולם יברא ישר כרצון ה' – לכן זה מתגלה בחמישים, כרמז לעשרת המאמרות שבהם מתגלה התורה (שה' ברא ע"פ התורה) שהיא חמשה חומשים, ולכן זהו רמז בחמישים (ולכן עשרת הדברות הם כנגד עשרת המאמרות, להדגיש שהעולם נברא ע"פ התורה, שבלוחות גנוזה כל התורה [יר' שקלים ו,א]). לכן היובל נקרא 'עולם' ('"לעולם" – לעולמו של יובל' [קידושין כא,ב]), כרמז שהעולם נברא ישר ועכשיו אנו באים לגלות זאת בעולם – עולם ישר כרצון ה'. היובל חל כשבנ"י בארצם ויושבים במקומם: "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה" וגו' (ויקרא כה,י), 'דתניא: משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, שנאמר (ויקרא כה י): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן. יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין, יהא יובל נוהג? תלמוד לומר: "לכל יושביה", בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין' (ערכין לב,ב). 'משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות, שנאמר "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", בזמן שכל יושביה עליה והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט, אלא כולין יושבים כתקנן' (רמב"ם; הל' שמיטה ויובל י,ח). כיון שאז יש גילוי שכינה כראוי: 'וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמיתיי הנגדיי אל גבולו, ולזה לא תמצא שישראל על שלימותם ושכינה על שלימותה אלא בפעם הזאת בס"ד, שכל ישראל יכנסו בה ויהיו כולם ממלאים את כולה והיינו שלימותה האמיתי, ואז תתקן שכינה' (חסד לאברהם ג,ז). לכן דווקא כשיושבים בארץ במקומם כראוי אז מתגלה שכינה גדולה של תיקון עולם שלכן חל היובל (וכשישבו כך עד נחל מצרים אז יהיה עוד יותר שלמות השכינה). בשמיטה ויובל (שהם שבת הארץ) האדם נח מעבודתו ולכן יושב ולומד תורה כעין בשבת (' ... כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"? אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים. ואחר ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז): "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך". לפי שאין לו מנוחה לקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד, שנאמר (ישעיהו סו, ב): "ואת כל אלה ידי עשתה" וגו' "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי"' וכו' [תנא דבי אליהו רבה, א]), שבכך מתחבר לדעת את רצון ה' כעין לפני החטא, לכן גם נאמר ביובל: "ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אתם וישבתם על הארץ לבטח" (ויקרא כה,יח), '"ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אֹתם" – ליתן שמירה ועשיה לחוקים ושמירה ועשיה למשפטים' (ספרא), שע"י שמיטה ויובל מגיע לדעת את רצון ה' ולקיימה (ע"י שלומד תורה). לכן מתגלה בארץ כעין בספירת העומר שסופרים גם שבועות – וסופרים שבעה שבועות (שכאן זה שמיטה ושבע שמיטות), ואז מגיע זמן מתן תורה, שכך ביובל יש גילוי של תורה; וכמו שבמתן תורה העולם נעמד ע"י קבלת התורה (שבת פח,א) כך גם ביובל העולם נעמד כראוי ע"י כח התורה והשכינה, ולכן נקרא עולם כרמז לקידוש העולם. זה גם מרמז על שבא"י יש קשר לגילוי תורה, שעיקר התורה בא"י (עיקר קיום המצוות דווקא בארץ - ספרי "עקב", מג. וכן עיקר גילוי לימוד תורה הוא בארץ - ב"ר טז,ד. ספרי "עקב", לז). קדושת הארץ מתגלה בפירותיה שקדושים, כרמז שיש שכינה בארץ שמשפיעה לפירות: 'קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ' (ב"ח; טור או"ח סימן ר"ח), כגילוי שהארץ קדושה ומשפיעה לקדושה ותיקון עולם. לכן גם נעשה שהארץ תוציא פירות בשנה השישית פי שלוש: "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה,כא), מעבר לכך שזה צריך כדי שיוכלו להתקיים, יש בזה רמז שהעולם מתקדש ולכן מתגלה בו דבר על טבעי, מכח הקדושה, כגילוי שפע ברכה היפך מהעונש על חטא עץ הדעת ("ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" [בראשית ג,יז]), שכך משפיעה השמיטה קדושה ותיקון שמתגלה אף במציאות החומרית שבעולם (ומשפיע אף לשנה השישית שקודמת לשמיטה). אולי גם מרמז בשפע בשנה השישית כנגד שאדם חטא בעץ הדעת ביום שישי, ובשביעית מתקנים זאת, ולכן מתגלה ברכה במקום קללה; ומשפיע לשלוש שנים כעין ששלושה היו שותפים בחטא – אדם, חוה והנחש, וכאן רומז לתיקון קלקולם, ולכן מתגלה שפע ברכה (והשפע ניתן כדי שיוכלו לשמור את השמיטה, כעין היפך ממה שפגמו בקדושה בחטאם, כאן מתגלה קיום לקדושה).