"ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם” (ויקרא כג,כב). '"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש … ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט". אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים – פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו' (ספרא). '"ובקצרכם" - … אמר רבי אבדימי ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים - פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו' (רש"י). רש"י מביא את הספרא, אלא שיש הבדלים קטנים ביניהם, שבספרא לא מובא סוכות, וברש"י לא מובא מה קורה ההיפך – כשלא נותן מתנות עניים [וכן יש הבדל בין כאילו בנה או כאילו המקדש בנוי] (אמנם יש עוד גרסאות אחרות ברש"י). אולי זה בא לומר שני לימודים קרובים אבל עם הבדל קטן, לספרא מביאים שני חגים כנגד שני חגים, כעין זה מול זה (ומתעלמים מסוכות שבא אח"כ שהוא כבר השלישי ולכן כעין אינו כנגד השניים שקודם למתנות עניים), שבא לרמז שמתנות עניים מגלה האם אתה נחשב כעולה למקדש (וממילא מביא קרבנותיו) או שלא, שבפסח ושבועות יש מצוות עליה לרגל, ואילו בר"ה ויוה"כ לא, כך שכעין רמז שאם נותן מתנות עניים אז הרי הוא כגילוי הרגלים שעולה למקדש ומקריב קרבנותיו, ואם לא נותן מתנות עניים זה כעין גילוי שאינו עולה למקדש (שאע"פ שבנוי, בכ"ז בר"ה ויוה"כ אין מצוות עליה לרגל, כך גם כאילו יש מקדש והוא לא עולה אליו. לכן גם אומר שהמקדש בנוי והוא...). לעומת זאת בגרסת הרש"י מופיע גם סוכות, כך שבשני הצדדים של מתנות עניים יש גילוי של מצוות עליה לרגל, שמוקף בגילוי של עליה למקדש, וזה בא לומר שאם מביא מתנות עניים זהו כעין שעלה למקדש והביא קרבנותיו, ולא מתייחס למה קורה אם לא נתן (ומובא כאילו בנה מקדש, שבה להדגיש הבאת גילוי מקדש וחיבור אליו, שאפילו כשאין נחשב כאילו בנה ע”י מתנות העניים). מובא בגמ': 'כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל; בעא מנייהו עסקא ולא יהבו ליה, מזוני מיזן נמי לא זינוהו. אמר: הני מערב רב קא אתו, דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך", כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו' (ביצה לב,ב), כך שגילוי הרחמים בישראל זהו דבר מהותי בנו שטבוע בנו מהאבות; וזה מתגלה במיוחד באברהם שהיה עמוד החסד (לכן מודגש 'מזרעו של אברהם אבינו'). על אברהם נאמר שלמד את התורה מעצמו: 'ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה. ומנין שכן הוא? שנאמר (תהלים טז) "אף לילות יסרוני" וגו'. רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר (משלי יד) "מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב”' (ב”ר צה,ג). ר”ל אומר שאברהם למד את התורה מעצמו, שבו מתגלה “איש טוב”, שיש באדם עצמו גילוי טוב שזהו תורה: 'ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (אבות ו,ג), אבל גם זה מתגלה באדם עצמו שהוא אדם טוב, שזהו אברהם איש החסד, שהמהות שלו בחסד הביאה לו לדעת את התורה. ר”ש מביא שהכליות לימדוהו, שגם זה הכוונה הרגשת הצדק שבו – 'ת"ר: שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה … תנו רבנן: כליות יועצות' (ברכות סא,א), ' … ומנין שהכליות יועצות? שנאמר (תהלים טז) "אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי"' (רש"י). שבאברהם מתגלה החסד, שהוא עמוד החסד, ולכן מתגלה בו התורה שהיא "ותורת חסד" (משלי לא,כו), שלמד מעצמו מעצם מהותו השלמה בחסד (אולי ההבדל בין ר"ש ור"ל, זה שמתמקדים בשני דברים, וכך הם משלימים אחד את השני, שמצד אחד אברהם חיפש את הצדק, שזהו כליות יועצות, וכך הגיע לתורה, אולם מה שכיוון אותו לאמת, לדעת את התורה כשחיפש זה מכח מעשי החסד שבו שהביאם לידי גילוי וכך דבק עוד ועוד בקדושה ורצון ה', וכך יכל להגיע בלימודו לדעת את התורה). אולי לכן: 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים דכתיב (בראשית ג, כא) "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים' וכו' (סוטה יד,א). וכמו שמביא רש"י: '"ובו תדבקון" – (סוטה יד) הדבק בדרכיו, גמול חסדים קבור מתים בקר חולים כמו שעשה הקב"ה' (רש"י; דברים יג,ה]). ע"י מעשים טובים הולכים אחר ה' ודבקים בו, וממילא לכן בעקבות כך דבקים בתורתו, שגם זה דבקות בה'. לכן מי שנותן מתנות עניים נחשב כאילו בנה מקדש והקריב קורבנות, כיון שזהו מהותו של המקדש – דבקות בה' (וזה קשור לתורה שהארון עם הלוחות בקה"ק, שזהו שורש המקדש), לכן במתנות עניים שדבק בה' זהו כעין מקדש וקורבנות שבאים לדבק בה'. החסד זהו מידתם של ישראל שירשנו מהאבות (שבזה מוכח זרעו של אברהם אבינו [ביצה שם]), לכן נראה שזה מתגלה בעליה למקדש, שזה קשור לדבקות בה' (שעולה לידבק בשכינה), שזה מתגלה גם במתנות עניים (שלכן כאילו בנה והקריב), כרמז לקשר בין מהותנו מהאבות (שירשנו מידת החסד ודבקות בה') ועליה למקדש ברגלים; ולכן יש שלושה רגלים בהם עולים לרגל כנגד שלושת האבות, ולכן כאן בגילוי של הרגלים מתגלה עניין המתנות עניים שכעין בנה מקדש והקריב – שבמתנות עניים מגלה את מהותנו מהאבות וממילא לכן זה קשור לשלושת הרגלים (שבהם עולים לירושלים למקדש). נראה שפסח כנגד אברהם שה' בחר בו וייעדו להיות ישראל, שזהו כפסח בו יצאנו ממצרים כעם ישראל שנולד בעולם. שבועות כנגד יעקב שבניו זהו ישראל שקיבלו את התורה ("תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" [דברים לג,ד]; להבדיל משאר האבות שהיה להם את ישמעאל ועשו). סוכות בו אנו חיים בסוכה תחת צל השכינה, כגילוי שכל המציאות החומרית מסורה לה' ומקודשת לו, זהו כיצחק שעלה לעקידה כקרבן שמסר את כל המציאות החומרית לה'. (ע"פ ר"א שבתשרי נולדו אברהם ויעקב, ובניסן נולד יצחק [ר"ה י,ב], מובן שאברהם ויעקב מגלים על החגים הנעשים בניסן, כעין מה שגילו בחייהם, שזהו שנולדו בתשרי וממילא מהלך חייהם זהו ההמשך שזהו ניסן; או שהם בתשרי ואנו כהמשכם מגלים כנגד המשכם ולכן זהו בניסן. ואילו יצחק נולד בניסן ולכן גילוי כנגדו זהו בחגי תשרי). במתנות עניים בקציר בשדה (שבפס' נאמר "ובקצרכם את קציר ארצכם") יש לקט שכחה ופאה (אמנם נאמר בפס' לקט ולא שכחה, אלא שהפס' הביא לקט כדוגמה שנעשה בעקבות הקצירה, שאז יש לקט ושכחה, והוסיף פאה שבזה לא קוצר כלל אלא משאיר לעניים שיקצרו בעצמם [אמנם במתנות עניים יש גם מעשר עני, אלא שזה לא כל שנה, וכן בדיניו יש קצת שוני משאר מתנות עניים, ולכן לא הובא כאן בפס' שכנגד עליה לרגל שיש בכל שנה]), נראה שזה כרמז שקשורים לרגלים – לקט זה כשלוקטים כעין רמז לפסח בו ה' ליקטנו והוציאנו ממצרים, שכחה כרמז לשבועות חג מתן תורה כרמז שהתורה שהיתה מצויה באדם נשכחה (בגלל חטא עץ הדעת) ולכן היה צריך לקבל את התורה כדי לדעת את רצון ה', בפאה משאיר מקום שמייחדו שיהיה של העניים כעין כרמז בסוכות שמראים שכל העולם של ה' (וכן מגלה בסוכה מקום לשכינה, כעין הפאה שזה מקום לעניים). בעל המאמר על מתנות עניים זהו 'ר' אוורדימס ברבי יוסי', או בגרסה אחרת מובא 'רַבִּי אַבְרָדִימוֹס בֵּרַבִּי יוֹסֵה', 'דימוס' ביוונית זה דבר ששייך לכלל העם ('פי' בלשון יוני כלל העם ודברים שייכים לעם בכללות' וכו' [הערוך; 'דמס']) שזה כרמז לכך שהתבואה כעין מתחלקת עם כלל העם, שלא לוקח את כל התבואה לעצמו אלא כעין שייך גם לעניים; וזהו אבר כעין עבר (שהאותיות מתחלפות) – עבר דימוס - עבר לרשות הכלל, שלא נשאר אצל בעה"ב אלא כעין עבר לרשות הכלל, לעניים שבכלל. או 'אבר' כרמז לאברי הקורבנות שמוקרבים, שזה נעשה ע"י דימוס – ע"י עניין שדואג לכלל ולכן נותן מתנות עניים. אולי רמוז בשמו אברדימוס – א' כרמז ל"אנכי", שבדברות גנוזה כל התורה כולה (יר' שקלים ו,א) שזהו ב' כרמז ל"בראשית" (או פעמים וו [אוורדימס] שהאות ו' ו-ב' מתחלפות [אותיות בומ”פ (שמאותו מוצא, ואותיות מאותה מוצא מתחלפות – ראה רש”י ויקרא יט,טז)], וכך כעין רמז ל-ב' ו-ו' כרמז לתורה שבכתב - “בראשית”, ולתושב”ע שבה ו' סדרי משנה, שהכל רמוז בדברות) או כרמז ל-ב' לוחות הברית, וזה ניתן לנו במתן תורה שה' ירד להר סיני שזהו 'רד', ומשה הוריד את הלוחות (שגם זה רמז ב-'רד') שבהם רשומים י' הדברות, והיה בהם נס שהאותיות 'מ' ו-ס' בלוחות בנס היו עומדות ('דאמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין' [שבת קד,א]). שזה כמרמז שכל המציאות בעולם עומדת בנס – ע"י עשרת המאמרות שה' מקיים, שכנגדם יש את עשרת הדברות שבהם גילוי רצון ה', שכך כמרמז שבמציאות בעולם יש גילוי כנגד התורה, שזהו החסד בעולם, שפנימיות התורה זהו חסד ("ותורת חסד"); שזה כרמז שע”י החסד מתדבקים בה' ומגלים בעולם את גילוי שם ה' ותורתו, כעין שנרמז בשמו (אברדימוס) שבלוחות יש את שורש כל התורה, וכן חסד היא שורש כל התורה, ולכן זהו כגילוי שכאילו בנה מקדש ומקריב, ששורש המקדש זהו התורה. 'ברבי יוסי' – כרמז להוספה (יוסי נשמע כעין יוסף), שמהלוחות יש הוספה – יש את כל התורה, ובגימטריה יוסי זה פ"ו גימטריה אלקים, כרמז לבריאת העולם (שנאמר במאמרות [בראשית פרק א'] שם אלקים), שהדברות כנגד המאמרות, שבתורה אנו מתקנים את העולם, וזהו שורש המקדש שמתקן את העולם, וכך מתגלה גם בחסד (שהוא שורש התורה). אולי גם 'אוורדימס' כרמז שבאמירת הדברות , שזהו א' – "אנכי", התמלא כל העולם בשמים ('א"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (שיר השירים ה, יג) "לחייו כערוגת הבושם"? כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים' וכו' [שבת פח,ב]) שזהו 'ו-ורד', שיחד עם הדברות נעשה ריח של ורדים – בשמים, והמעלה הגדולה הזו ממשיכה בלוחות, שלכן נעשה בהם נס באותיות מ' ו-ס' כגילוי קשר לקדושה על טבעית, והארון הוא שורש המקדש, וכך כשפועלים בחסד שעושים נחת רוח לעני זהו כעין גילוי ריח הבשמים במתן תורה (שמביא לנחת רוח [כעין שמברכים על בשמים בהבדלה – 'שאין מברכין עליהם אלא להשיב הנפש שהיא כואבת מיציאת השבת' (משנ"ב; שו"ע או"ח רצז, א אות ב')]) ולכן כעין גילוי המקדש. ובשם 'אבדימי' (ברש"י) רמז אותיות 'מי עבדי' (שאותיות אהח"ע מתחלפות בשל היותם מאותו מוצא), שבמתנות עניים אנו מגלים את היותנו עבדי ה' בשלמות, שדבקים בקב"ה, ולכן זה מתגלה כנגד המקדש והקרבנות שזה שיא עבודת ה'. או כרמז 'אבד' – דעת ה' אבדה כשאדם חטא בעץ הדעת, ולכן ניתנו לנו י' דברות כדי לדעת את רצון ה', וכל התורה נאמרה למשה בסיני כשהיה מ' יום בסיני (ברכות ה,א; יר' פאה ב,ד), וכך אנו מתקנים את העולם לקדמותו שיהיה גילוי שם ה' שלם בעולם, בגילוי של י' המאמרות שממנו כל העולם, שכך יתנקה ויתגלה אור ה' בעולם בטבעו מהצד המהותי האמיתי של העולם שנובע ממאמרות ה'. שבאים לתקן את הדעה שהתווספה ונותנת עיוות לאדם שלא להיות מחובר לדעת ה' (וזהו 'ברבי יוסף' – לשון הוספה, שמאבותינו (כמו שזהו שם אביו) – מאדם הראשון התווספה דעת טעות), וכך בדומה נעשה במתנות עניים דבקות בה' ודרכיו, ולכן זה מתגלה בלקט ופאה שבדגן כרמז לחיטה שהיא היתה עץ הדעת (לדעת ר"י [ברכות מ,א]).