כיצד יתכן ששם י'ה הוא בחינת דין?
נכתב על ידי ברוך עינב, 21/4/2025
בס"ד
(בשלבי עריכה)
ידוע ליודעי ח"ן ומובא גם במתיבתא ששם הוי'ה ב"ה מסמל את מידת הרחמים ו"יה" שמופיע בתחילת התיבה הוא שם בפני עצמו שמסמל את מידת הדין, שנאמר: "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" (תהלים קיח, יח), ההיפך הגמור, וע"פ אותו עיקרון שם "אלקים" מסמל את מידת הדין ו"אל" שמופיע בתחילת התיבה הוא שם בפני עצמו שמסמל את מידת הרחמים, שנאמר: "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם" (תהלים נב, ג). וקשה, שהרי ידוע שהכתר, החכמה והבינה הם רחמים כמו שכותב גם הרמח"ל, ולפי זה י'ה היה צריך להיות דוקא כנגד הרחמים. והקושיה מתעצמת מהכתוב בתיקוני הזהר בין התיקון הראשון לשני: "בראשית, זמנין סגיאין אינון באורייתא [פעמים רבות כתוב בתורה] 'ראשית', וכל חד אתפרש באתריה [וכל אחד התפרש במקומו]. קדמאה איהו [הראשון הוא] "הוי'ה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ (משלי ח, כב), ודא אורייתא, דאית בה טעמי ונקודי ואתוון [וזו התורה שיש בה טעמים ונקדות ואותיות], וכמה פקודין דעשה ולא תעשה, דכלהו תליין בשם הוי''ה [וכמה מצוות עשה ולא תעשה, שכולן תלויות בשם הוי''ה], הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] (שמות ג, טו): "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר", שמ''י [350] עם י''ה [15] שס''ה [365], זכר''י [237] עם ו''ה [11] רמ''ח [248], שס''ה משמאלא מדחילו דגבורה אתיהיבו [משמאל, מיראת הגבורה נתנו], פחד יצחק". היינו שלא רק שהצד הגבוה של י'ה הוא כנגד שס"ה מצוות ל"ת שהם מצד הדין והיראה כמובא לעיל אלא שהצד שמתחתיו של ו'ה הוא כנגד רמ"ח מצוות עשה שהם מצד הרחמים והאהבה. וקשה, שהרי ידוע לנו שזו"ן הם יותר דינים ביחס ל-י'ה.
וחשבתי לתרץ בכמה אופנים בעה"י:
א. רק שכל שם הוי'ה יהיה שלם הוא יהיה רחמים בלי דינים אבל כל עוד עמלק קיים, כסאו ושמו יתברך אינם שלמים ולכן יש צורך הכרחי במידת הדין, כדי לברר מעמלק את כל ניצוצות הקדושה שמעורבים בו ואז לכלות את כל הקוצים מהכרם, שנאמר: "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַהוי'ה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז), וזה הטעם העמוק ש-ד' לא מכלה את עמלק מיד, בדומה למה שיעקב אבינו פחד להרוג את עשו הרשע מאחר וידע שהניצוץ של רבי מאיר בעל הנס גנוז בתוכו ולעומת זאת משה רבינו הרג את אותו מצרי מאחר וראה שלא יצא ממנו אף אדם שיתגייר ויהיה יהודי כדמפרש"י, היינו שידע שאין בו שום ניצוץ קדושה שצריך להתברר, שנאמר: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב, יב), ובמאמר מוסגר "בחול" עולה כמנין "לוי", השבט של משה שכנגד הגבורה לעומת כהן שהוא כנגד החסד, ובשונה מקין שנשמתו התגלגלה באותו מצרי שרצח שלא כדין את הבל שהתגלגל במשה רבינו, משה רבינו עשה שימוש מושכל במידת הגבורה. ומכל זה נלמד שיש עדין דין בעולם, גם בבחינות העליונות של י'ה היינו או"א עד שהרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.
ב. ידוע שלפעמים אפילו מידת הרחמים מסכימה עם מידת הדין וכל זה מחויב המציאות כדי להיפרע מהרשעים ולכלות את הקוצים מהכרם, כמו שהיה בקריעת ים סוף שמידת הדין נפרעה ע"פ הנהגת מידה כנגד מידה מהמצרים שהתאכזרו והתעללו בבני ישראל, מאחר ומה שקובע אם זה דין או רחמים זה לא רק היחס כלפי הגורם המוכה שבדוגמא הזאת אלו המצרים, אלא היחס כלפי המציאות כולה באופן כולל, נקי ושלם, וברגע שמכלים כאלה רשעים שהתאכזרו והתעללו בעם ישראל שתפקידו ללמוד תורה ולקיים בכך את העולם, אין לך רחמים גדולים מאלה, שנאמר שמי שמרחם על האכזרים סופו להתאכזר כלפי הרחמנים. ומכאן ניתן לפרש שמה שמייחסים בחינת דין בי'ה, זה רק כלפי מה שנראה מבחוץ בעין בשרנית כלפי הגורם המוכה, כמו המצרים שעברו ארבע מיתות בית דין בים סוף, אבל באמת אלו רחמים גמורים לא רק כלפי עם ישראל אלא כלפי האמת, המציאות כולה, תכלית הבריאה וההסתכלות האלוקית העליונה, שאלו המדדים האמיתיים.
ב. מה שנאמר ששם י'ה זה דין זה לא אומר של-ו'ה יש יותר רחמים ביחס אליו, מאחר וידוע שכל הכח"ב הם רחמים יותר מעולים מ-ו'ה, אלא שאפשר לומר שרצו ללמדנו שלא תחשוב שרק ב-ו'ה שהם זו"ן יש דינים אלא אפילו ב-י'ה. ולא זאת בלבד אלא שיש בחינת קלי' אפילו באו"א אלא שהיא הרבה יותר דקה מזו של זו"ן, ובערך זו"ן היא לא נחשבת לקלי', כפי שניתן ללמוד על ההבדל ביניהם ממה שזו"ן היו צריכים לרדת עד לעולמות בי"ע כדי לברר את הקלי' מהם, מה שלאו"א הספיק לרדת לסוף עולם האצילות לשם כך.
ג. במקום אחד כתוב שהכתר זה רחמים גמורים בלי דינים כלל, ובמקום אחר כתוב שכל הכתר, חכמה ובינה הם רחמים, אלא שצריך לחלק ולומר שבאמת רק בכתר יש רחמים גמורים ללא דינים כלל (אע"פ שגם בו יש דוכרא ונוקבא), מה שאי אפשר לומר על החכמה והבינה אחרת היו מציינים אותם ביחד עם הכתר, וכל מה שאומרים שהם רחמים זה בערכין ביחס לז"ת, וידוע המדרש: "שאלו לחכמה: החוטא, מה עונשו? אמרה להם: 'חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה' (פסיקתא דרב כהנא כה, ז), ופירש"י: "אדם רשע, רשעתו רודפתו עד השמדו" והמצודת דוד פירש כעין זה והוסיף: "כי תקטרג עליהם". ועל הבינה נאמר שדינין מתערין מינה, ומשני המקורות האלה יש ראיה שאכן יש דינים גם בשם י'ה היינו באו"א, אלא שאמנם הבינה היא השורש של הדינים אבל היא בעיקרה רחמים, בפרט ביחס לזו"ן אלא שבחינת הדין שבה גבוהה יותר ביחס לכתר שהוא רחמים גמורים. והחכמה היא בקו החח"ן הימני של החסד וידוע שההבדל בין החסד לרחמים הוא שחסד זה נתינה לצדיקים שמגיע להם מצד מעשיהם הטובים, ורחמים זה נתינה לכאלה שלא מגיע להם, בין לרשעים שלא שומרים תורה ומצוות ונקראים מתים מאחר והם מנותקים מ-ד' שהוא מקור החיים והתורה שמחברת אותם אליו יתברך, מה שמסביר בזכות מה הם מתקיימים, ובין לצדיקים שלא מוציאים מהכח אל הפועל את כל יכולותיהם ואינם עובדים את ד' בכל כוחם, ובכל זאת מקבלים יותר ממה שמגיע להם ממידת הרחמים. ומכאן ניתן נלמד שהחסד הוא יותר בחינת דין ביחס לרחמים מצד גבורת הצמצום שנותנת רק למי שמגיע, היינו נתינה מוגבלת, שהרי אחת מתכונות הדין הוא הצמצום וההגבלה, וכך מסביר הרה"ג יובל כהן אשרוב שמשמעות הגבורה שבחסד היא להעניק צדקה, תרומה, עזרה או כל חסד אחר עם שהנותן מגביל את נתינתו ואומר עד כאן ולא יותר, ולעומת זאת משמעות החסד שבגבורה היא לפעול כלפי אדם מסוים בפעולה של גבורה כמו עונש, תוכחה, גערה או נזיפה כשהמטרה שעומדת מאחורי המהלך היא של חסד כדי לעזור לו להבין שטעה ושעליו לתקן את מעשיו וליישר את אורחותיו.
ד. ד' יתברך אמר למשה רבינו הוי'ה הוא האלקים, היינו ש-ד' אחד ושמו אחד, והוא יתברך גם מקור כל החסד, השפע והברכה וגם זה שמעניש ומביא סבל ויסורים מתי ולמי שצריך, בשונה מהתפיסה הגויית המשובשת שכל בחינה מהוה רשות בפני עצמה, ומכאן שבכל הספירות זולת הכתר, הרחמים והדין משמשים בערבוביא במינון כזה או אחר, שכידוע אין דין שאינו משולב ברחמים, כפי שניתן לראות במיתת חנוך, שעל פניו המהלך נראה כפעולה טהורה של דין אלא שפירש"י מלמדנו כמה רחמים היו בכך, ש-ד' ידע שאם ימשיך לחיות יחטא ולכן לקח אותו בשיאו והפך אותו למלאך מט', וכך גם ישנם תקופות קשות שעברו על אנשים רבים שבעין בשרנית אפשר לראות רק את הדין, אלא שלאחר שחזרו בתשובה הם הבינו שכל מה ש-ד' ניער אותם וזעזע את עולמם היה כדי להעירם מהתרדמת הרוחנית ולהצילם מבוץ החטאים והתאוות הטובעני של העוה"ז שהיו שקועים בו, ובזכות זה כל מציאות החיים הנצחית שלהם השתנתה מרשעים שנקראים תועבה ואין להם חלק לעוה"ב לצדיקים שאהובים על ד' יתברך ויש להם חלק לעוה"ב. ועוד שיש לא מעט יהודים שמתו במיתות קשות ומשונות באופן שהיוה נסיון לא קל לבני משפחתם שהרגישו שמידת הדין פגעה בהם, אלא שבאמת אם הם היו נפטרים במיתה רגילה אי אפשר לדעת כמה סבל ויסורים הם היו צריכים לעבור בכף הקלע או בגהינם כדי להזדכך מכל הכתמים שרובצים על נשמותיהם מחמת החטאים והעוונות שלא עשו עליהם תשובה, וודאי שכל אחד היה מעדיף להמיר את הסבל הארוך והנורא במדורי הגהינם באותה מיתה קשה שבה לא רק שהסבל הוא הרבה יותר קצר אלא גם הרבה פחות קשה, שכידוע האש הכי חזקה שיש בעוה"ז היא אחד משישים מהמיתה שהיא אחד משישים מצער חיבוט הקבר, שהוא אחד משישים מהגהינם שהוא אחד משישים מכף הקלע ר"ל.
ה. מה שנאמר "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ" דוקא עם שם י'ה ולא עם ו'ה יובן על פי דברי דוד המלך שהודה לבוראו שמי שרודף אחריו להורגו זה דוקא אבשלום בנו מאחר והוא ירחם עליו יותר מכל אחד אחר, וכך גם בנידון דידן, ידוע שבתחילה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין ומשראה שאינו מתקיים שיתף והקדים את מידת הרחמים, ומכאן ניתן לראות עד כמה אוהב ד' יתברך את כל ברואיו שכאשר הוא נוקט כלפיהם במידת הדין זה בא דוקא משם י'ה ששם הרחמים הרבה יותר חזקים ביחס ל-ו'ה, וכך הדינים יהיו הרבה יותר קלים וממותקים. ואפשר לראות שג' היודי'ן שנמצאים ברה"ת של "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ" רומזים לשם ס"ג שהוא כנגד אימא ואם נוסיף את הי' שבסוף תיבת "יסרני" נקבל ד' יודי'ין שרומזים לשם ע"ב שהוא כנגד אבא, ומהאותיות שנמצאות בין ב' היודי'ן בתיבה זו מתקבל רסן, רמז לעד כמה מגביל ומפחית ד' יתברך את היסורים שמגיעים לאדם על כל חטאיו ועוונותיו, כדברי הזהר (***אחרי מות סו), שהסבל והיסורים שפוקדים את האדם הם אחד ממאה ממה שבאמת מגיע לו מחמת כל עבירותיו ותאוותיו האסורות, שכידוע הקב"ה אינו מביא נסיון על האדם שאינו יכול לעמוד בו, משמע שלא היה יכול במידת הדין במידה ו-ד' לא היה משתף עמה את מידת הרחמים.
ו. בתחילה או"א היו אב"א והכתר הוריד חסדים לאבא וגבורות לאימא שהגדילו את האחוריים שלהם, כדי שיוכלו לבוא פב"פ ולהזדווג, ואז אבא נתן באימא את שבעת המלכים, ואח"כ היו אלה זו"ן שהעלו מ"ן לכתר עוד כשהיו בעיבור במעי אימא כדי שהכתר ימשיך להוריד חסדים לאבא וגבורות לאימא שהמשיכו להעמידם פב"פ כדי שאימא תלד ותוציא אותם לעולם הנקודים, שהוא עולם האצילות שלפני התיקון, וכשהאורות של זו"ן התחילו להיכנס כל אחד בכלי שלו, מהדעת עד המלכות, הכלים החלו להישבר בזה אחר זה מכמה סיבות: א. כליהם היו חלשים מאחר ולא קיבלו מאורות האוזן ולו הארה בעלמא בשונה מהכתר ששאב אורות לכלי שלו מעצמות אור האוזן ממקום שיבולת הזקן והחכמה שאבה מעצמות אור החוטם והבינה שששאבה מעצמות אור הפה ושניהם קיבלו הארה בעלמא מאורות האוזן. ב. מפאת הסיגים שהיו מעורבים בזו"ן וגרמו לכך, שהיה צורך לבררם דוקא בעולמות בי"ע מאחר ועולם האצילות עליו נאמר: "לֹא יְגֻרְךָ רָע" (תהלים ה, ה), הוא כולו טוב וקודש בלי שום רע וקלי'. ג. בשונה מהכתר שקיבל הארה מהטיבור דא"ק והחכמה והבינה שהתחלקו בהארה שקיבלו מהיסוד דא"ק מאחר ואף אחד מהם לא יכל לסבול את כל האור הזה לבדו, זו"ן קיבלו הארה מציפורני דא"ק שאורותיהם פחות מעולים. ד. וכל זה היה בכוונת מכוון של המאציל העליון כדי ליצור עולם בו תהיה מציאות של טוב וקודש מול רע וקלי' כדי שתהיה מציאות של בחירה חופשית ומערכת שכר ועונש כדי שהנשמות תוכלנה להיות בעולמות העליונים ללא הנעמא דכיסופא ממנה סבלו טרם בריאת העולם מאחר וקיבלו את כל השפע העליון ללא כל טורח, עמל ויגיעה. ע"כ. שבירת הכלים גרמה לכל הכלים של זו"ן ליפול לעולמות בי"ע (הכלי הפנימי לבריאה, האמצעי ליצירה והחיצוני לעשיה) ורפ"ח ניצוצין שהם החלקים התחתונים של האורות (גבורות) ירדו איתם לשם כדי להחיותם בסוד "אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדוּ" (פיוט סליחות), ומתוך כך הם לא יכלו להמשיך להעלות מ"ן לכתר, ומתוך שאו"א הפסיקו לקבל ממנו חו"ג האחוריים שלהם נפלו לסוף עולם האצילות, של או"א עלאין להיכן שעתיד להיות החסד, גבורה ושליש תפארת דז"א (עד החזה) ושל ישסו"ת להיכן שעתידה להיות נוקבא דז"א שמלבישה אותו מהחזה ומטה (נה"י דז"א). ללמדנו איזה משקל חשוב ומכריע יש לזו"ן כדי להעמיד את או"א שבזכותם מתקיים העולם פב"פ, וכשהאורות של זו"ן לא נמצאים בכליהם או"א נמצאים אב"א.
ז. ונשארנו עם שאלת השאלות, מילא תירצנו כיצד יתכנו דינים באבא ואימא, אך כיצד יתכן לומר כמו שמובא בתיקוני הזהר שי"ה הם בחינת דין ויראה וזו"ן הם בחינת רחמים ואהבה, וחשבתי לתרץ בעה"י שכאשר יש צורך לערב את מידת הדין זה מגיע דוקא מהמקום העליון של אבא ואימא כדי שהדינים יהיו ממותקים יותר, שנאמר: "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" (תהלים קיח, יח), אבל שיש צורך לתת שכר ולהוריד שפע וברכה זה מגיע דוקא מהקב"ה ושכינתיה שהם האבא והאימא הרוחניים של בני ישראל שהיחוד ביניהם הביא להולדת נשמותיהם.
ח. מובא בביאורי "שעשועי לויתן" בשם האריז"ל על סוד מכת דבר, על הפסוק: ***"הנה יד הוי'ה הויה במקנך" [דבר כבד מאוד] () הנזכרת במכת הדבר. להורות שכאשר שם הוי'ה ישר וכסדרו, הוא מסמל את מידת הרחמים, אלא שבתפארת היא ישבה ונתהפכה לדין, בסוד ארורים שמהפכים את מידת הרחמים לדין, ונעשית צירוף הוי'ה (כמו בתיבה הרביעית בפסוק), ויצאה מהתפארת של המלכות והכתה את ההוד של הזכר דקלי'.
מדוע שם אל מסמל את מידת הרחמים?
א. שם הוי'ה כנגד הבינה שהיא אימא, עולם הבריאה ואות ה' הראשונה בשם הוי'ה ב"ה הוא במילוי ג' יודי'ן ואלף (ס"ג) וביחד מתקבל 31 כמנין אל, וידוע שהכתר, החכמה והבינה הם רחמים בכלל וביחס לז"ן בפרט.
ב. שמעתי מהרה"ג גואל אלקריף שהשיעבוד במצרים התחיל רק לאחר פטירת ראש השבט האחרון שהיה לוי שהיה במצרים 93 שנים, [ובמאמר מוסגר הסיבה שאף אחד מהזכרים שירדו למצרים עם יעקב לא סבל מהשיעבוד אלא רק הנשים כמו יוכבד ומרים רמוזה בפסוק: "וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה" (בראשית מו, ו-ז), מאחר והגברים קיבלו את דין הירידה למצרים באהבה וירדו לשם ברצון בשונה מהנשים אותן יעקב אבינו היה צריך להתאמץ כדי להביא לשם בעצמו]. ונפחית את המס' הזה מסך כל השנים שהיו במצרים 210 כמנין "רדו" ונקבל 117, וזה מה שמסביר מדוע קוראים מגילת שיר השירים לאחר ההגדה, מאחר והיא מורכבת בדיוק מ-117 פסוקים, להראות לנו איזה כח יש לפסוקי התורה להביא רחמים ולקרב את הגאולה לעם שלם. ע"כ. וידוע שהשעבוד הקשה ביותר היה במשך 86 שנים מאז לידת מרים הנביאה, ששמה מסמל את המרירות ממנה סבלו בני ישראל במצרים, ואם נפחית 117 מ-210 נקבל 31 כמנין שם "אל", ומתקבל דבר מדהים, שהיו שני שלבים בשיעבוד, כשהשלב הראשון נמשך 31 שנים וכלל שיעבוד קל יותר והוא כנגד שם "אל" שמסמל את מידת הרחמים, והשלב השני נמשך 86 שנים וכלל את השיעבוד הקשה ביותר שגרם להם לסבל ויסורים, והוא כנגד שם אלקים" שמסמל את מידת הדין.
כתיב (שמות ג, טו): "וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הוי'ה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". וניתן לראות שתיבת "לעלם" חסרה ו' וחשבתי בעה"י לומר שבתיבה זו רמוז עמלק שהוא הסיבה ששם הוי'ה אינו שלם וכסאו אינו שלם, שג' אותיותיו הראשון נמצאות בג' האותיות האחרונות של "לעלם" והאות ק' מתקבלת מחיבור שני הל' והמ'. ועוד שהתיקון גם רמוז באותה תיבה, שלעלם אותיות לעמל, שנאמר: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה, ז), ו"לעמל" ר"ת ללמוד (תורה) ע"מ ללמד. וגם "לדר דר" עולה כמנין לת"ח שגם זה רומז לאותו ענין בדיוק שעיקר הישועה תבוא מכח לימוד התורה של עם ישראל.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
