בס''ד                    פרשת ויקרא: האם צריך לזרוק ביצה שנמצא בה דם

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה על מצוות הקורבנות, והתהליך שיש לבצע בהם: ''וְקִרְבּ֥וֹ וּכְרָעָ֖יו יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיח֖וֹחַ לַֽה''. מפסוק זה המגדיר את הקורבנות כריח ניחוח לה', ומתוך כך שכבר בימים קדומים הקריבו קורבנות עוד לפני שפשטה העבודה זרה בעולם, דחה הרמב''ן (א, ט) שיטת הרמב''ם (מורה נבוכים ג, מו), הסובר שמעיקר הדין אין צורך בקורבנות והיו צריכים אותם בלית ברירה, כדי להוציא מהעבודה זרה, וכשלב ביניים. ובלשון הרמב''ן:

''והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח... והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן, וייטב בעיני ה'. וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל.''

בעקבות התורה הכותבת על מצוות הקורבנות, הכוללת גם את זריקת הדם, נעסוק השבוע בהלכות דם בביצים. תחילה נפתח בשאלה, מהו הדין כאשר שוחטים תרנגולת ומוצאים בתוכה ביצים (דבר שהיה נפוץ יותר בעבר, אז היו שוחטים תרנגולות ביתיות), ולסיום נעסוק בשאלה, מהו הדין כאשר מוצאים ביצה עם דם, והאם יש השלכות לתנאי גידול התרנגולות בזמן הזה.

ביצה המעורה בגידים

הגמרא במסכת ביצה (ז ע''א) מביאה מחלוקת תנאים, אודות השוחט תרנגולת ומצא בתוכה ביצים. לדעת תנא קמא אם 'הביצים גמורות', מותר לאוכלן בחלב. לדעת רבי יעקב, אם הביצה עודה מעורה בגידי התרנגולת, דהיינו שעדיין היא ניזונה מדם התרנגולת, הביצה אסורה. נחלקו הראשונים, מהו השלב המדויק בו תנא קמא מתיר, והאם הוא מחמיר ביחס לרב יעקב או מקל:  

א. הרשב''ם (מרדכי שם, תרנ) נראה שהבין, שתנא קמא מחמיר ביחס לרבי יעקב. תנא קמא סובר, שכדי שהביצים יהיו מותרות באכילה, דהיינו שכבר אין דינן כבשר התרנגולת, שיהיה מותר לאוכלן בחלב, ושלא יצטרכו למולחן לפני האכילה כדי להוציא הדם מהן, צריך שתהליך ההכנה יסתיים לגמרי, ושהביצה תשלים גם את קליפתה החיצונית. לדעת רבי יעקב לעומת זאת, אין צורך בהשלמה מלאה של הכנת הביצה, ודי בכך שלא תהיה מעורה בגידים[1]. להלכה, פוסק הרשב''ם כתנא קמא. ובלשונו:

''השוחט התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות, מותר לאכלן בחלב, כך פירש הרשב"ם שנגמר לגמרי עם קליפתו החיצונה, אבל אם לא נתקשה הקליפה החיצונה כדרך הנמכרת בשוק, דין בשר עליה לכל דבר, ודווקא לעניין בשר בחלב שרינן ביצים גמורות, אבל תרנגולת שנתנבלה בשחיטה איסורה איסור דאורייתא, והכי תנן פרק ה' דעדיות.''  

ב. הרשב''א (תורת הבית ג, ד) והר''ן (ביצה ג ע''ב בדה''ר) חלקו וטענו, שתנא קמא מקל ביחס לרבי יעקב, ובעוד שרבי יעקב סובר שאסור לאכול ביצים המעורות בגידים, תנא קמא מתיר. עם זאת לשיטת תנא קמא, שהלכה כמותו, כדי שהביצה לא תחשב יותר כבשר, צריך שהן החלבון והן החלמון שלה יושלמו, ולמרות שהביצה עדיין מעורה בגידים בעקבות כך שקליפת הביצה עוד לא הושלמה (בניגוד לדברי הרשב''ם), כיוון שהחלבון והחלמון הושלמו, הביצה נחשבת כשלמה, ואינה נחשבת בשר יותר.

ג. רש''י (ביצה ו ע''ב, ד''ה ביצים) ורבינו ירוחם (טו, כח) בגישה המקילה ביותר סברו, שכדי שהביצה לא תחשב יותר כבשר ויחולו עליה דיני בשר וחלב, די בכך שהחלמון שבה יושלם, גם ללא החלבון. עם זאת, טען הבית יוסף (יו''ד פז) בדעתם, שבכל זאת צריך שהביצה תתנתק מהשחלה, אך בטרם כך גם לדעת רש''י אסור, אפילו אם החלמון הושלם. ובלשון רבינו ירוחם:

''ופירש רש"י, שנגמר החלמון בעודם אדומים בלא קליפה, אף על פי שנגמר החלבון ועדין הן מעורות, פירוש, והינו שלל של ביצים כשמחוברים באשכול, ובלבד שנגמר החלמון, אבל אותם שלא נגמר חלמונם אסורים וכן כתב הרא"ש. ויש מפרשים דווקא שנגמרו בחלבון ובחלמון, וראשון נראה עיקר.''

ד. בשערי דורא (ע, הגהות ד') כתב, שמנהג נשי מקומו, אזור אשכנז, הוא המחמיר ביותר. הן נוהגות, שכאשר שוחטים תרנגולת, אפילו אם מוצאים ביצה שהושלמה לגמרי, עם קליפה חיצונית קשה, בכל זאת נוהגים למולחה. ועל אף שמנהג זה תמוה, שכן מעבר לכך שלא ברור מקורו בגמרא, איזו משמעות יש למליחת קליפת הביצה, והרי בכל מקרה דם לא ייצא. מכל מקום כך מנהגן.

להלכה

נחלקו האחרונים בפסק ההלכה:

א. השולחן ערוך (יו''ד פז, ה) שילב בין שיטת הרשב''א לשיטת רש''י. כלומר, כדי שביצה לא תחשב בשר וניתן יהיה לאוכלה עם חלב, צריך שהן החלבון והן החלמון שלה יושלמו (למרות שכאמור היא מעורה בגידים). אולם, כאשר אוכלים חלב רק אחרי אכילת הביצה, כיוון שדין זה יותר קל מבחינה הלכתית, ניתן לסמוך על שיטת רש''י, שדי שהחלמון יושלם כדי שלא תחשב בשר.

ב. הרמ''א (תורת חטאת, ע'), על אף שלא הגיה על דברי השולחן ערוך, בספרו פסק כדעת הרשב''ם, שרק ביצה שנגמרה קליפתה, נאכלת בחלב. ונימק, שאף שיש שמקילים עוד יותר, כיוון שמנהג אשכנז להחמיר, גישת ביניים זו שכמותה נקט שערי דורא, מסתברת. עם זאת, בדיעבד, אם כבר התערבה הביצה בחלב, ניתן לסמוך על רש''י, שדי שהחלמון יושלם כדי שלא תחשב כבשר.

ג. הב''ח (פז, ג) בגישה שלישית סבר, שיש להחמיר כמנהג העולם שהביא המהר''י, כך שלא משנה באיזה מצב נמצאת הביצה בתוך התרנגולת שנשחטה, אין לאוכלה עם חלב. עם זאת, במקרה בו התערבה ביצה בחלב וכבר לא ניתן לזהותה, אין להחמיר עד כדי כך, וניתן לאכול את התערובת גם אם הביצה לא בטלה בשישים. מעבר למנהג העולם, הוסיף כסברא להחמיר את גישתו הכללית שאיסור בשר עוף בחלב הוא מדאורייתא (שלא כפסיקה המקובלת), ולכן יש מקום יותר להחמיר.

דם בביצים

עד כה עסקנו במקרה בו שחטו תרנגולת, ונמצאה בה ביצה לא מוכנה. נקודה נוספת בה נחלקו הפוסקים היא, מה הדין כאשר תרנגולת הטילה ביצה, אך נמצאה בתוך הביצה דם, כאשר מוסכם שדם ביצה שלעצמו מותר וכפי שכותבת הגמרא במסכת כריתות (כ ע''ב). אלא שישנם מקרים בהם הדם הוא תוצר של הירקמות אפרוח, ואז נחלקו הראשונים מה רמת איסורו:

א. הרשב''א (שו''ת א, מו) סבר, שדם זה אסור באכילה מדאורייתא, שכן הוא תחילתו של אפרוח, ונחשב כבשרו. לשיטה זו צריך לומר, שכאשר הגמרא בכריתות מתירה דם ביצים באכילה, הכוונה לדם ביצים שמצד אחד אינו מגיע מהתרקמות אפרוח, אך גם אינו מגיע 'מנשיכת תרנגול' כלשון הגמרא (שכן דם זה כלל לא דם ביצים), וכפי שתירצו התוספות (חולין סד ע''ב ד''ה והוא).

ב. היראים (סי' מח) חלק וסבר, שהדם הנמצא בביצה אינו נחשב כבשר האפרוח ואינו אסור מדאורייתא, אלא הוא רק אסור מדרבנן, גזירה שמא יבואו לאכול דם עוף האסור מדאורייתא. משום כך לשיטתו, כאשר הגמרא במסכת כריתות כותבת שדם ביצים מותר באכילה, כוונתה רק לרובד מדאורייתא, אך מדרבנן באמת הדם אסור, וכפי שהעלו התוספות (שם) בתירוץ נוסף.

דם "על הקשר"

הגמרא במסכת חולין (סד ע''ב) דנה, מה יש לעשות במקרה בו נמצא דם בביצה: רבי ירמיה כותב שאם נמצא דם על 'הקשר', דהיינו החלק המחודד של הביצה בקצה החלבון, בו מתחילה ההפריה, אזי יש לזרוק רק את החלק בו נמצא הדם. אך אם הוא כבר לא על הקשר, כל הביצה אסורה באכילה, שכן הדם התפשט בכולה. רבי דוסתאי מוסיף וכותב, שכאשר נמצאה נקודת דם בחלמון, הביצה כולה אסורה. נחלקו הראשונים, מה היחס בין דברי רבי ירמיה לבין דברי רבי דוסתאי, והאם הם אכן חולקים:

א. הרשב''א (א, מו) סבר, שיש מחלוקת בין רבי ירמיה לרבי דוסתאי. לדעת רבי ירמיה, דווקא כאשר נמצא דם על הקשר זורקים רק אותו, אך אם הוא נמצא בכל מקום אחר בביצה, יש לזרוק את כולה. רבי דוסתאי חולק ומקל, ולשיטתו דווקא כאשר הדם התפשט לחלמון יש לזרוק הכל, אך אם התפשט בחלבון, די בזריקת מקום הדם. ובלשון הרמב''ם (מאכלות אסורות ג, ט) שכך פסק:

''ביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה ואכלו, לוקה משום אוכל שרץ העוף, אבל ביצת עוף טהור שהתחיל האפרוח להתרקם בה, ואכלה מכין אותו מכת מרדות. נמצא עליה קורט דם, אם על החלבון, זורק את הדם ואוכל את השאר, ואם על החלמון אסורה כולה, ביצה המוזרת הנפש היפה תאכלנה.''

ב. הרא''ש (ג, סג) חלק וסבר, שרבי ירמיה ורבי דוסתאי לא חולקים, ושניהם מסכימים שדם הנמצא בחלבון אוסר את כל הביצה (אלא אם כן נמצא על הקשר, כאמור). החידוש ברבי דוסתאי, שלמרות שלא רואים פס של דם משוך מהקשר לחלמון, כיוון שנקודת הדם בחלמון נמצאת במקביל למקום הקשר, בוודאי היא באה ממנו, ויש לאסור את כל הביצה, שכן זה דם הירקמות אפרוח. רק אם יש דם על החלמון שלא כנגד הקשר, ואין סימני דם בשאר הביצה, ניתן להניח שזה דם מכה והביצה מותרת. 

ג. הרוקח (סי' תמז) בגישה שלישית סבר כדעת הרא''ש, שרבי ירמיה ורבי דוסתאי לא חולקים, אלא שלגרסתו יש להחמיר בחלמון יותר מבחלבון, ותחילת האפרוח, דהיינו הקשר, הוא בחלמון. משום כך בעוד שהרא''ש כתב שדם הנמצא בחלמון שלא במקום הקשר מותר שכן הוא דם מכה, ודם הנמצא בחלבון שלא במקום הקשר אוסר את כל הביצה, לגרסת הרוקח דווקא דם הנמצא בחלמון שלא במקום הקשר אוסר את כל הביצה, ודם הנמצא בחלבון שלא כנגד מקום הקשר אינו אסור, שכן הוא דם מכה.

ביצים בימינו

להלכה נחלקו השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד סו, ג), אך מכל מקום נראה שלמעשה נוהגים כיום בכל מקום כהמלצת הרמ''א, שכיוון שיש חילוקי דינים רבים, ולא מוסכם בראשונים איזה דם אסור ואיזה מצריך זריקת הביצה, דם החלבון או דם החלמון, וכן יש מחלוקות מה בדיוק נקרא מקום 'הקשר', לכן כל דם שמוצאים בביצה זורקים את כולה לפח. מה דין ביצים בזמן הזה? נחלקו:

א. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו''ד סי' לו) והרב עובדיה (יחוה דעת ג, נז) סברו, שבזמן הזה אין חובה לזרוק את כל הביצה, אלא רק את מקום הדם. טעם הדבר, שבעבר, תרנגולות היו חיים באותו מקום עם תרנגולים, והיה חשש שהדם הנמצא בביצה הוא דם המעיד על הירקמות אפרוח. אך בלולים בני זמנינו, בהן תרנגולות חיות לבדן, אם נמצא דם בביצה הוא בוודאי דם מכה, ולכן אין צורך לזרוק את הביצה (וגם אם יש מעט ביצי חופש, מדובר במיעוט שבמיעוט, שאותו לא מערבבים עם שאר הביצים). ובלשון הרב עובדיה:

'' האיסור של דם הביצים משום שזהו תחילת ריקום אפרוח בביצה, ולכן נאסרה כל הביצה. וידוע שהתרנגולות המטילות את הביצים המשווקות אצלינו, סגורות ומסוגרות בלולים ואין במחיצתן שום תרנגול זכר, ולכן אין ביצים אלה מסוגלות להוציא מהן אפרוח. ומבואר גם כן בחולין שביצה שאינה של זכר, שאין אפרוח נקלט ממנה לעולם... ונמצא אחר כך דם בביצה, אין שום איסור לאכול את הביצה, וזורק את הדם משום מראית העין, ואוכל את הביצה.''

ב. המשנה הלכות (ד, צו) חלק ופסק, שלמרות שאכן מעיקר הדין היה מקום להתיר את הביצה, ורק לזרוק את מקום הדם, בכל זאת למעשה יש לאסור וצריך לזרוק את כל הביצה. ונימק, שכיוון שזריקת מקום הדם בלבד נראה כדבר התמוה לרבים, שכן התרגלו לזרוק את כל הביצה, אין להתיר, וכפסק השולחן ערוך (יו''ד רמב, י) בעניין אחר.

ג. ניתן להעלות גישה שלישית, המקילה ביותר, שבזמן הזה מותר לאכול את כל הביצה, כולל את הדם שבה (אם כי אולי כדאי להימנע מסיבות בריאותיות). טעם הדבר, שהרב עובדיה פסק שיש לזרוק את הדם שבביצה, משום מראית עין שמא יחשבו שזה דם אפרוח, אך בזמן הזה שברור לכל מעבר לכל ספק שאין בדם שבביצה חשש הירקמות אפרוח, ממילא אין מקום לחשש זה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...