ברד & ארבה:   עדיין לא ערוך

מכות 7 ו-8 גרמו להרס החקלאות המצרית - שני סוגי גידולים שתועדו בתורה, אלו שיכלו להתכופף, שניצלו מהברד אך נאכלו על ידי הארבה, ואלו שלא יכלו להתכופף, ולכן נשברו על ידי הברד:

ברד: כה  וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, מֵאָדָם, וְעַד-בְּהֵמָה; וְאֵת כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד, וְאֶת-כָּל-עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר.

לא  וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה:  כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.

לב  וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת, לֹא נֻכּוּ:  כִּי אֲפִילֹת, הֵנָּה.

ארבה:  ה וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת-הָאָרֶץ; וְאָכַל אֶת-יֶתֶר הַפְּלֵטָה, הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן-הַבָּרָד, וְאָכַל אֶת-כָּל-הָעֵץ, הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן-הַשָּׂדֶה.

טו וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ, וַיֹּאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל-פְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד; וְלֹא-נוֹתַר כָּל-יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  

......

7/10. ברד: 

פרעה "לא ידע את יוסף" (א, ח) שהושיע את כל תבואת מצרים; כעונש על כך, ברד השמיד את תבואתם.

התורה מספרת לנו ש"פרעה החדש 'שכח' את יוסף", כלומר היו כפוי טובה ליוסף שכבר מת מזמן שהציל את כל החקלאות שלהם, את כל היבולים שלהם. כתוצאה מכך, הברד נשלח להשמיד את היבולים - כדי 'להזכיר' להם.

יוסף הציל את כל הדגנים של מצרים ('תירס'), כך שמכת הברד נועדה להשמיד במיוחד דגנים.

כמו כן: המצרים היו צריכים להכיר תודה על כך שיוסף הציל את החיטה שלהם ובמקום זאת המצרים הענישו את היהודים על ידי הסרת החיטה המיובשת, קש, מתהליך ייצור הלבנים.

הסבר נוסף: התורה מדברת במיוחד על השמדת החיטה, כדי להבהיר את הנקודה הזו, על יוסף והחיטה של מצרים.

מכה קודמת השמידה הכל מלבד החיטה, כך שכאשר המצרים הביטו החוצה וראו רק את התבואה שלהם עומדת, הם היו אמורים לזכור שיוסף הציל עבורם את התבואה שלהם (ראה עוד על משמעות המכה הזו בדף האינטרנט).

המצרים היו אמורים לקבל את ההזדמנות, להסתכל על שדותיהם ולראות את הדגנים נהרסים וכל שאר הגידולים נותרו, כדי להזכיר להם את יוסף, ולנער אותם מהכחשה, להתעורר ולהבין שהאל שגילה את העתיד ליוסף היהודי פועל עכשיו שוב במצרים למען היהודים, ויש לשחרר את היהודים.

מכיוון שהמצרים לא קיבלו את המסר, או קיבלו את ההחלטה, המכה הבאה, ארבה, תוכננה במיוחד כדי להשמיד את כל מה שנותר מהיבולים.

[הם היו צריכים להכיר תודה, ובמקום זאת המצרים הענישו את היהודים על ידי הסרת החיטה המיובשת, קש, מתהליך ייצור הלבנים]

,,,,..

[ראה השוואה של קטע רלוונטי:

ח וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.

כה וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם… כו רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לֹא הָיָה, בָּרָד. ..

לא וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. לב וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת, לֹא נֻכּוּ: כִּי אֲפִילֹת, הֵנָּה

...

כה וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, מֵאָדָם, וְעַד-בְּהֵמָה; וְאֵת כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד, וְאֶת-כָּל-עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר.

כו רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לֹא הָיָה, בָּרָד.

לא וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.

לב וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת, לֹא נֻכּוּ: כִּי אֲפִילֹת, הֵנָּה.

כמה רמזים אפשריים:

[אולי התורה רומזת על הקשר ליוסף בפסוק האחרון על אותה מכה: כאשר מ"ר עוצר את המכה, התורה אומרת "ויסף פרעה לחטוא, ויחזק לבו, הוא ועבדיו" כאשר המילה המשיך/הוסיף היא ויוסף, (שיכולה גם להיות 'ויוסף'). כמובן ששמו של יוסף ניתן לו על ידי אמו, תוך שימוש במילה ל'תוספת'.  

מבנה דומה של אותה מילה משמש בסיפור יוסף: בראשית לז, ח: וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.

[השווה גם שמות ט, לד ובראשית מא, לז לגבי "פרעה וכל עבדיו"; אחת הדרכים שבהן התורה יוצרת את הקשר בין הסיפורים..] [באופן כללי מעניין לראות את: הניגוד בגישתו של אותו פרעה וזה בקטעים שלאחר בראשית מא, לט-מח, וזה מבהיר מדוע אלוהים רצה 'להזכיר' לפרעה את יוסף.]

כמו כן: אלו מבין המצרים שכן הקשיבו, ניצלו (עם רמז אפשרי נגד יוסף: וְעַתָּה, שְׁלַח הָעֵז אֶת-מִקְנְךָ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְךָ, בַּשָּׂדֶה: כָּל-הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה, וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה--וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד, וָמֵתוּ. כ הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה,' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה--הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּים.

......

8. ארבה:

המצרים תיעבו את בני ישראל - ראו אותם כשרצים (כאמור), ואף לא היו מוכנים לאכול עמהם באותו שולחן (בראשית מג, לב). השרץ היחיד המותר באכילה הוא הארבה (ויקרא יא, כב). לכן ה' שלח על המצרים ארבה, שכילה את כל הירק, וגם נכנסו לתוך בתיהם.

 ויקרא יא, מה: אל תאכל שרצים (חרק), הוא 'טמא' .... הוצאתי אותך ממצרים להיות קדוש. אז ה' העניש את המצרים עם השרץ שבאמת יהודים אוכלים, ושיכול להיות סיבה לא לרצות לאכול איתם]

.....

הארבה: השמיד את תוצרת הגידול הכופפת ('דגן' גם).

והמצרים באופן מובהק לא יכלו לשאת לאכול עם היהודים, הם נגעלו, כך שהחיה הדוחה היחידה שמותר ליהודים לאכול - הארבה - היא זו שאכלה את כל התוצרת שלהם, כל מה שנותר מהברד: הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה, בִּגְבֻלֶךָ…וְאָכַל אֶת-יֶתֶר הַפְּלֵטָה, הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן-הַבָּרָד, וְאָכַל אֶת-כָּל-הָעֵץ, הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן-הַשָּׂדֶה.

...

הערות:

א: מכה זו קשורה ישירות לקודמתה, התורה קובעת שכל מה שלא הושמד במכה הקודמת, שהשמידה את הדגנים, נאכל כעת - אז מכיוון שהמכה הקודמת הייתה מסר שהם היו צריכים להכיר תודה ליהודים (הכרת הטוב) מכיוון שהחיטה של מצרים הגיעה דרך יוסף, כך גם לגבי זו. ועכשיו כל היבולים הנותרים (מלבד הדגן שנהרס במכה הקודמת) נאכלו מכיוון שהם לא קיבלו את המסר של המכה הקודמת.

ב: היהודים נחשבו דוחים למצרים, כמו חרקים, והמצרים לא הסכימו לאכול לחם באותו שולחן עם היהודים[ [וכפי שמשה אומר לפרעה מדוע הם לא יכולים להקריב קרבנות במצרים: "תועבה היא למצרים"]. החרק הכשר היחיד דמוי חיה הוא הארבה, ולכן פריט מזון כשר שהמצרים באמת ימצאו דוחה, הארבה, נשלח לזחול לכל חלל פתוח כולל הסירים שלהם.

ג. שוב אנו רואים את השימוש המסור של הנושא על מילוי הארץ, המהדהד את "היהודים נמצאים בכל מקום!" תלונה משותפת לכל אלה שסולדים מיהודים, ושהתורה מייחסת גם אם בעקיפין, למצרים:

ו וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל-עֲבָדֶיךָ, וּבָתֵּי כָל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ, מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל-הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה; וַיִּפֶן וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה.

יד וַיַּעַל הָאַרְבֶּה, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיָּנַח, בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם: כָּבֵד מְאֹד--לְפָנָיו לֹא-הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ, וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה-כֵּן.