"ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם" (בראשית כד,כב). '"בקע" - רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת. "ושני צמידים" - רמז לשני לוחות מצומדות. "עשרה זהב משקלם" - רמז לעשרת הדברות שבהן' (רש"י). '(בראשית כד, כב): "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח" וגו', רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף: אֶבֶן יְקָרָה הָיָה בוֹ וְהָיָה מִשְׁקָלָהּ בֶּקַע. (בראשית כד, כב): "וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ”, כְּנֶגֶד שְׁנֵי לוּחוֹת. (בראשית כד, כב): "עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם”, כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת' (ב"ר ס,ו). רש"י הביא מב"ר את הרמזים שבתכשיטים, אולם הוסיף שבקע זה רמז למחצית השקל, כיון שזה לא נאמר במדרש, אולם זה מובא במדרש אגדה (בובר): 'דבר אחר: "בקע משקלו" – כנגד בקע לגלגלת'. וכן מובא בתרגום יב"ע: 'ונסיב גברא קדשא דדהבא דרכמונא מתקליה קבל דרכמונא לגולגלתא דאיטימוסין בנהא למי(ת){ה}ב לעיבידת משכנא' וכו'. אולי זהו גם עומק המדרש, שר"ה בר"י אומר שהיה בנזם אבן יקרה במשקל של בקע, למה לא כפשוטו שהנזם שקל כך? אלא שאולי בא לרמז שזה דבר כעין כסף, שאבן יקרה היא בעלת ערך כעין כסף שיש בו ערך כספי מצד ערכו, שלא כנזם שחשיבותו בהיותו נחשב תכשיט; שבא לרמז בזה שזה כעין מחצית השקל שזהו כסף ולא תכשיט. אולם יותר נראה שבא להשלים את הדימוי ללוחות הברית, ולכן אומר שזה מרמז על אבן יקרה, כיון שלוחות הברית היו מאבן יקרה: 'וכשאמר הקב"ה למשה: (שמות לד, א) "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים", מחצב סנפרינון נברא למשה בתוך אהלו וחצבן, שנאמר (שם, ד) "וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשׁוֹנִים"' וכו' (פרקי דר”א, מו). לכן מדגיש המדרש שהיה במה שהעבד נתן אבן יקרה כדי לרמז על הלוחות כמו שנרמז בהמשך בצמידים (אולי “נזם” אותיות 'זמן', ואפשר גם לקרוא כ-זימן בכתיב חסר, שכשהגיע ה'זמן' שמשה היה צריך לחצוב את הלוחות 'זימן' לו הקב”ה מחצב של סנפרינון באהלו שממנו חצץ – "זהב” אותיות 'בזה' “בקע” שבזה חצב – בקע במחצב את הלוחות). יש דעה נוספת שמה שנתן העבד זה היה לקידושין: 'נזם זהב – הוא היה קידושין. ושני צמידים על ידיה – שהם מאתים וחמשים, המאתים כנגד כתובת בתולות, והחמשים תוספת' (מדרש אגדה [בובר]). נראה שזה משלים לזה, שנתן לקידושין ויחד עם זה רמז למתן תורה כיון שגם הוא גילוי של קידושין: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו" (שה"ש ג,יא). '"ביום חתונתו" – יום מתן תורה שעטרוהו להם למלך וקבלו עולו' (רש"י). כמו כן יש גילוי של חתונה בזמן שירדו הלוחות ביוה"כ: '"ביום חתונתו" זה מתן תורה' (תענית כו,ב). 'זה מתן תורה – יום הכפורים שניתנו בו לוחות האחרונות' (רש"י). ואז הצטוו על המשכן שהוא כהמשך של מעמד מתן תורה: '"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכיפורים עצמו, אף על פי שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל' (תנחומא "תרומה" סימן ח). (שכיון שחטאו בעגל השתנה מעמדם ולכן היו צריכים משכן בשביל השראת השכינה, ראה ב'תורת המקרא' “תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לכן רמזו במה שנתן לקידושיה על הלוחות ועל המשכן שמתגלה כהמשך (ולכן הפס' הביאם יחד: '"ביום חתונתו" זה מתן תורה, "וביום שמחת לבו" זה בנין בית המקדש' [תענית שם]), כעין שנותן קידושין שימשיכו אח"כ בהיותה אצל יצחק, וכל זה ביסוד של הקמת בנ”י שיקבלו תורה ויתקנו את העולם. כשהעבד הולך נאמר: "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל טוב אדניו בידו" וגו' (כד,י), נראה שזה כרמז לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם, שאברהם בא לקדש ולתקן את העולם ע"י הקמת בנ"י שיקבלו את התורה בעשרת הדברות שכנגד עשרת המאמרות, לכן בדרכו לשם לקח עשרה גמלים כעין רמז שבא כדי להעמיד אשה ליצחק כדי לתקן את העולם. לכן נאמר "ויקח העבד עשרה גמלים" כנגד המאמרות שזה כדי שיתגלה בהם התיקון שיעשו ישראל, שמתגלה "מגמלי אדניו", שזה מגילוי שקשור לאברהם אדונו שהוא אב לבנ"י, וכן שיתגלה אדנות – שיתגלה אלוקותו של הקב"ה בעולם. וע"י המאמרות נברא כל העולם, שזהו שלקח עשרה גמלים, ועליהם "וכל טוב אדניו בידו", שכל המציאות והשפע בעולם יוצא מאותם עשרה מאמרות. (ולקח כל טוב אדניו “בידו” כרמז ליד אחת, כמו שה' ברא את העולם ביד אחת: שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא בְּיָדוֹ אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה מח,יג) "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ"' [מכילתא דשירה, י]). העבד (בנוסף לפשט שעשה כדי להכיר מי ראויה ליצחק גם רמז במעשיו ש)הלך למקום המים ואמר שהוא צמא, כרמז לתורה: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה,א). וניסה אותה במידת החסד לפני שנתן לה את הצמידים והנזם (שרומזים ללוחות), כנגד שדרך ארץ קדמה לתורה. וניסה אותה ע"י שאמר לה שתשקה אותו והיא נתנה לו וגם לגמליו, כרמז שע"י התורה (שנמשלה למים) שהאדם מחובר לה (כמו שהוא שותה) זה ממשיך ומגלה קדושה מהתורה גם לכל המציאות הקיימת (וכן כרמז שע"י לימוד התורה זה משפיע להעלות את האדם מדרגת בהמה לדרגת אדם). בנוסף נראה שראה בזה כרמז שהיא דוגמת אברהם שעשה מעשי חסד לאדם וזה בעקבות שלמד זאת מתיבת נח שעשו חסד עם החיות: ' ... כשאמר למלכי צדק: כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו: בצדקה שהיינו עושים. אמר לו וכי מה צדקה היה לכם לעשות? וכי עניים היו שם? והלא לא היה אלא נח ובניו, ועל מי הייתם עושים צדקה? אמר לו: על החיה והבהמה והעוף. ... אותה שעה אמר אברהם: מה אלו אלולא שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאין משם, ובשביל שאיחר עצמו כמעט קיבל שכרו ונשבר, אני אם אעשה עם בני אדם שהם בדמות וצלם של המלאכים על אחת כמה וכמה שאנצל מן הפגעים. מיד (בראשית כא לג) "ויטע אש"ל" – אכילה שתיה לויה' (מדרש תהלים, לז), לכן בדק אותה בעשיית חסד לאדם ולחיות (לגמלים). אולי אפשר שלקח העבד עשרה גמלים שעליהם תכשיטים וממון כעין רמז לתורה (כמו שהתגלה במה שנתן לה בנזם וצמידים), שזהו עשרה גמלים כנגד עשרת הדברות, וזה בגמלים ש'גמל' רומז בשמו לנתינה לאחר - גומל לאחר, שזה רמז לגמילות חסד; וכן 'גמל' בגימטריה 73, ו'חסד' זה 72 ועם המילה עצמה זהו 73, שבא לרמז בזה לחסד, שזה רומז לפנימיות התורה (אולי גם לכן זה 'גמל' שבגימטריה אחד מעל 'חסד' כרמז שזה בא לגלות דבר שמתגלה על גבי החסד, שהוא הפנימיות שבו ולכן החיצוני זה כעין שמעליו): “ותורת חסד על לשונה" (משלי לא,כו), שהתורה במהותה הפנימית זהו חסד (ובדק שתאמר לו שתעשה עמו חסד וגם לגמליו כרמז לחסד, כעין “על לשונה" – שתאמר זאת). כך הגמלים רומזים לגילוי תורה, ולכן: "וכל טוב אדניו בידו", שזה רומז לכל נכסיו של אברהם ('"וכל טוב אדוניו בידו" - (ב"ר) שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם' [רש"י]) שזה המון ממון (כמו שהעבד אומר: “וה' ברך את אדני מאד ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדם ושפחת וגמלים וחמרים" [פס' לה]), וזה על הגמלים, שעליהם רכב העבד שבידו היה השטר, כעין רמז שלימוד התורה לאדם זה יקר מכל ממון: “טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט,עב [נראה שדוד אמר את הפס' הזה כפס' ה-עב, כרמז בגימטריה ל'חסד', שזהו גילוי התורה באמיתיותה, שלומד "תורת חסד" בפיו “על לשונה” וכך מתדבק בקב”ה, ב”פיך” של הקב”ה]).