המקור לשמחה והסעודה שעושים בסיום התורה, הוא משלמה המלך, שעשה שמחה וסעודה כשבישר לו הקב”ה שיזכה בחכמה כפי שביקש. וכך מבואר במדרש שיר השירים (שיר השירים רבה, פ”א, ט):

“אמר לו הקב”ה, חכמה שאלת לך, חייך, החכמה והמדע נתון לך. מיד ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה’, ויעל עולות ויעש שלמים, ויעש משתה לכל עבדיו. אמר רבי אלעזר, מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה“.

וכבר תמהו על כך רבים, איזה קשר יש בין הדברים? הרי שלמה המלך לא עשה שמחה על סיום התורה, אלא על כך שבישר לו הקב”ה שיזכה לחכמה, ונמצא ששמח על גוף הזכייה בחכמה ולא על “סיום” התורה!

שאלה זו מובאת במספר ספרים, וכך למשל בספר "הררי קדם" (ליקוט חידושי תורה מפי רבי יוסף בער הלוי סולובייצ’יק):

“ולכאורה תמוה, דהא שלמה לא סיים כלל את התורה, אלא הקב”ה נתן לו 'לֵב חָכָם וְנָבוֹן', כלשון הכתוב במלכים (מלכים א, ג, יב), להשכיל ולהבין בכל דברי התורה, ושמחת שלמה היה בגוף החכמה, ולא בגמרה של תורה כלל”.

ומסביר "הררי קדם" את העניין כך: באמת, גם שמחת סיום התורה, אינה על עצם הסיום, אלא על כך שסיום זה נותן לנו כלים וכוחות להבין את התורה כשנתחיל ללמוד אותה שוב. נמצא, שיש מכנה משותף לשמחה זו ולשמחת שלמה המלך. כי בשני המקרים, השמחה היא על הכלים והכוחות שניתנו לנו כדי ללמוד ולהעמיק בתורה כפי שלא יכולנו קודם.

ובלשונו: “ואמר רבינו (הרב יוסף בער הלוי סולובייצ’יק) בשם אביו הגר”מ זצ”ל: דבאמת עיקר השמחה בסיום התורה, אינה בכך שגומרים את פרשת ‘וזאת הברכה’ עד ‘לעיני כל ישראל’, אלא עיקר השמחה היא שעל ידי סיום התורה יש קבלת כוח חדש להתחיל מחדש ‘בראשית ברא’, שעל ידי כל התורה שלמד קיבל ‘לב חכם ונבון’ ללמוד את כל התורה מחדש בעמקות גדולה יותר ביתר שאת ועוז מבראשונה. וזו באמת הייתה שמחת שלמה המלך... דשמחת שלמה הייתה על שקיבל ‘לב חכם ונבון’ להבין את כל דברי התורה, ועל ידי זה יוכל ללמוד מחדש את כל התורה בחכמה והעמקה גדולה יותר”.

כל השמחה בסיום התורה, אינה על עצם הסיום, אלא על הכלים שאדם מקבל להמשיך ללמוד, לעלות לשלב הבא ביתר עמקות ויתר הבנה.

מהאתר: לימוד יומי - https://limudyomi.com/