"וידבר משה אל ה' לאמר. יפקד ה' אלקי הרוחת לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה" (במדבר כז,טו-יז). אומר על זה הרב'ה מקוצק: '"יפקוד ד' אלוקי הרוחות". ומדוע לא בקש על כך משה עד עתה, מיד שנתודע לו כי לא יכנס לארץ. משום, שקודם מעשה זמרי חשב כי בוודאי ימלא מקומו פנחס קדוש ד'. אבל עתה, אחרי שראה קנאתו לשם ד', אף שהיה דבר גדול מאד שלא נערוך אליו קדושתו, והי"ת אמר הנני נותן לו את בריתי שלום ועצר את המגפה מעל בנ"י, אעפ"כ אמר משה - קנאי לא יכול להיות מנהיג ישראל, לזאת בקש עתה יפקוד ד' איש על העדה' (עמוד האמת, עמ' מב). ראה בהרחבה ב'בארץ לא זרועה' - “איש על העדה", למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. 'פנחס הוא אליהו' (ילקו"ש; רמז תשעא [וראה גם בפרקי דר"א, כט]). פנחס לא ראוי להחליף את משה כיון שאינו כמו משה, כך גם באליהו מנהיגותו כנביא התבטלה בשל קנאותו ("ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך" [מלכים א יט,טז], '"תמשח לנביא תחתיך" - אי איפשי בנביאותך מאחר שאתה מלמד קטיגוריא על בני' [רש”י]), לאחר שהיה לו רמז שראוי לנהוג כמו משה, שלכן זה נעשה לאחר שה' רמז לו שלא ראוי להתנהג בקנאות (אלא כהנהגת ה' ב"קול דממה דקה" [שם, יב]) בהר סיני במקום שהיה משה רבנו: “ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלקים חרב. ויבא שם אל המערה וילן שם והנה דבר ה' אליו ויאמר לו מה לך פה אליהו" וגו' (מלכים א יט,ח-ט). "אל המערה" - היא נקרת צור (שמות לג כב) שעמד בה משה (ראה מגילה יט ב)' (רש"י). ממילא משה הוא ההיפך מהם, נראה שהמשותף בכולם זה הקשר לגאולה, שמשה היה הגואל ממצרים, ופנחס היה ראוי להיות המנהיג בכניסה לארץ כסיום הגאולה ממצרים (שזהו הלשון החמישית של "והבאתי"), ואליהו הוא המבשר על הגאולה העתידית. בדור הגאולה ישנו דבר מיוחד, שיש מצד אחד התנגדות לדת אולם מצד שני נעשים מעשים של מסירות נפש על א"י שזהו דבר קדושה גדול ביותר. הסביר זאת הרב זצ"ל שזה בשל שהדור לא מסתפק בדברי תורה קטנים ופשוטים, אלא רוצים תורה גדולה ושלמה, ולכן בעטו בתורה הקטנה שהיתה עד אז. נראה שזה רמוז במשל שנאמר על משה כשהיה רועה צאן, שבזה נוסה והוכח שראוי להיות מנהיג, שזה גם מרמז על איך ראוי להיות המנהיג של הגאולה העתידית (שהיא כעין כנגד הגאולה ממצרים, שיש דימוי בין משה הגואל הראשון למשיח הגואל האחרון [קהל"ר א,ט]. ואף נאמר שם [בשמו"ר] קודם על דוד, שהוא השורש לגאולה העתידית שע"י משיח בן דוד). 'ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה; הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך? חייך אתה תרעה צאני ישראל. הוי "ומשה היה רועה"' (שמו"ר ב,ב). כאן הוכח במשה שהוא ראוי להיות מנהיג ישראל (להבדיל מפנחס שנדחה, שלכן משה מדגיש בדבריו: "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה", שמדגיש עניין רועה וצאן, כעין כנגד מה שנאמר עליו שנבחר בשל היותו רועה, שכך ראוי להנהיג את ישראל כצאן). משה היה רועה את צאן יתרו במדבר, כעין רמז כנגד שמנהיג את בנ"י שנקראו צאן, בהיותם במדבר ובהקשר ליתרו, שזהו כרמז ששומרים על תו"מ, כעין שקיבלו תורה במדבר בפרשת יתרו. ברח ממנו גדי, כרמז שבורחים מהגילוי של תורה בעדת ישראל, והוא רץ לחסית – למקום ירק ('חסית. ע' בערוך והוא מין ירק' [מהרז"ו]), שהיה נראה בזה כעין שרץ לאכול, כעין למלאת בטנו הגשמי, להשמין ולכפור - "וישמן ישורון ויבעט'" (דברים לב,טו); הוא בא לירק, כעין רמז שיורק ומבזה את הדת בכפירתו. אולם שם התברר שבעצם הוא בא למים, לתורה שמשולה למים: 'ואמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב "הוי כל צמא לכו למים"? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה' (תענית ז,א). וזה דווקא ברמז של מים שמרמז על דעת שפלה, שמשה לא התנשא על הגדי וכעס אלא התרכך וריחם עליו. לכן גם נאמר 'בריכה של מים', ש'בריכה' זה גם הטמנה למטה בחול (משנה; ערלה פ"א מ"ה), כרמז שמשפיל מאוד את דעתו שלא להתגאות, כרמז שזה גרם למשה להתרכך ולהפחית עצמו לפני הגדי, שלא להתנשא עליו אלא להבינו ולרחם עליו; שכך הבין שרץ מפני הצמא, כרמז לישראל שכופרים בשל חסרון במים חיים – בתורה גדולה, שלא מרגישים את החיות הגדולה של התורה, שזה נרמז שמשה אמר שעכשיו מבין שרץ מפני הצמא, והוסיף 'עיף אתה', שיש בו גילוי של עייפות - חוסר כח חיות, שהתורה שהיתה אצלו היתה תורה קטנה וכביכול חסרת כח חיים גדולים. לכן משה 'הרכיבו על כתיפו והיה מהלך', שהרים אותו למעלה, הרים את גילויו לחיבור לתורה עליונה וגבוה, והיה מהלך – כרמז שהולך ומתעלה מעלה מעלה (שזהו דרגת מהלך שאינו עומד במקום). על זה אמר לו הקב"ה שהוא ראוי להנהיג את ישראל, שמרגיש בצערם ומרחם עליהם (שאינו קנאי); ובפרט משה שבא לגאול את ישראל. נראה שמה שברח זהו 'גדי' שזה בגמטריה 'טוב', שבעצם הוא קשור לתורה שנקראת "טוב" - "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" (משלי ד,ב), [ומודגש בפס' שלא לעזוב את התורה, שלא לעזוב את התורה גם בשל החיפוש אחר הטוב כשלא מקבל מספיק את טוב התורה, את התורה במעלת טובה הגדולה]. מנהיגי האמת נקראו רועים, כרמז שצריכים להתנהג בענוה גדולה, ש'רועה' בגימטריה 'אפר', שצריך הרבה ענווה בהנהגת ישראל, ובעקבות כך גם לבא ולדרוש מה' לרחם על ישראל, כעין שאברהם אמר בהקשר לבקשת רחמים על סדום: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח,כז). כך הם הרועים האמיתים: 'וכבר אז"ל (יומא ע"ז) על הפסוק "ואני באתי בדבריך", שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): "לך בכחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י"א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם' (מסילת ישרים, יט). על המנהיג להאיר אור גדול של תורה, ובפרט בתהליך הגאולה שאז העם דורש זאת, שזהו 'רועים' = 'נרו ע', שצריך להאיר לו את נשמתו שבתוכו, שהנשמה נקראת נר ("נר ה' נשמת אדם" [משלי כ,כז]), ע"י אור של תורה גדולה, כעין התורה הגדולה של ע' הזקנים, כיון לא מסתפק בתורה קטנה אלא נרו – נשמתו דורשת שיתגלה אצלו תורה גדולה כשל שבעים הזקנים, וכיון שזה לא מתגלה בו הוא יוצא וכופר. זה מתגלה בזמן הגאולה, כעין משה שהיה גואל ממצרים, ונרמז שהגדי הגיע לבריכה של מים, במקום שצומח ירק, כעין רמז על א"י: "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר" (דברים ח,ז), ארץ טובה כמו ה'גדי' שהוא (בגימטריה) 'טוב', שיש בו גילוי של הארץ, שלכן הלך למקום המים – לא"י; ושם היה ירק כרמז לצמיחה שבזמן הגאולה (כמו שנעשה בדורותינו): 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). שדבר זה של כפירה מתוך רצון עמוק לתורה גדולה נעשה בזמן הגאולה. אולי גם רמז בגדי שרץ למים, שנאמר על זמן הגאולה: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" (ישעיהו יב,ג). '"ושאבתם" - ותקבלון אולפן חדת. "ממעיני הישועה" - כי ירחיב לבם על ידי ישועה הבאה להם ויתגלו להם רזי התורה שנשתכחו בבבל על ידי הצרות' (רש"י). שיקבלו תורה חדשה וגדולה בזמן הגאולה (זה נאמר על הגאולה מבבל אבל רומז גם לגאולה שלעתיד), שלא כקודם שהיתה תורה חסרה וקטנה (אולי לכן נאמר "בששון", שששון זה שמחה מעולה בעצב, שלא כשמחה היא שמחה שלמה, כרמז שבגאולה גילוי התורה נעשה ע"י שקודם נעשה ריחוק מהתורה). את זה צריכים המנהיגים לדעת, ולכן להתייחס לציבור בהתאם לכך, לכן תרגם יב"ע: 'וּתְקַבְּלוּן אוּלְפַן חֲדַת בְּחֶדְוָא מִבְּחִירֵי צַדִּיקַיָא', שצריך ללמוד תורה חדשה בשמחה, שלא כקודם שראו בתורה רק חובות ואיומים, אלא ילמדו לראות את עומק התורה שאז מתגלה להם המעלה הגדולה של התורה, שלזה ירצו להתחבר כתורה ראויה. והלימוד הוא מבחירי הצדיקים, לא סתם מהת"ח, אלא מהצדיקים, שמצדיקים את בנ"י לפני ה', שרואים את העומק שיש בבנ"י, שהכל נעשה מתוך רצון להתחבר לתורת ה' גדולה, ולכן מצדיקים אותם לפני ה' (ואף מצדיקים את בנ"י בראייתם – שרואים שזה נובע בעומק מחיוב שיש בהם ולא שהם שלילים לגמרי). וכל זה נעשה בזמן של הגאולה שאז צריך להרוות את הציבור בתורה גדולה של הגאולה, להשקותם "ממעיני הישועה" – מי תורה הקשורים לישועה – לגאולה.