"ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני" (כב, א)

בעקידת יצחק היה נסיון כפול לאברהם:

א) האם הוא מוכן להקריב את בנו, היקר לו מכל, על פי ציווי ה'.

ב) האם הוא רואה סתירה בין הבטחת ה' "כי ביצחק יקרא לך זרע" לבין העלאתו של יצחק לעולה. אברהם לא היסס ולא התחכם, על אף הסתירה לכאורה. ואין לומר שהוא ידע (בגלל סתירה זו) שה' יציל את יצחק ברגע האחרון, שהרי ה' מעיד עליו שהוא התכוון באמת לשחטו: "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך" (פסוק יב) (ומה שאמר "ונשובה אליכם", [פסוק ה] כרומז לכך שגם יצחק יחזור, לא היה מתוך מודעות, אלא שניבא ולא ידע מה ניבא).

עוד פרט בהתנהגות אברהם בעקידה מעיד על התעלותו המיוחדת:

בשתי פניותיו הראשונות של ה' לאדם, המוזכרות בתורה, ה' מקבל תשובה לא הולמת:

לגבי אדם: "ויקרא ה'... ויאמר לו איכה ויאמר... ואחבא כי ירא אנכי" (בראשית ג, ט-י).

לגבי קין: "ויאמר ה'... אי הבל... השומר אחי אנכי" (ד, ט).

התחמקות זו מה' העידה שהאנושות עדיין לא הייתה מוכנה למשימה של שמירת מצוות. אברהם אבינו הוא הראשון שמשיב לה' תשובה הולמת: "ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני" (כב, א). תשובתו מראה על הבנתו הנכונה של הקשר בין האדם לה', ולכן הוא נבחר.

ואכן אחרי העקידה, אין עוד אזכור לקשר בין הקב"ה לאברהם, מפני שמשימתו הושלמה.