בס"ד                                             ערש"ק                                                        ט"ז    באייר    התשע"ד

                  יוסף לי - אור - בפרשה – בחוקותי

  " אם בְּחֻקֹּתַי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אֹתם   "(כו, ג)

דע, שתכלית הבריאה היא האדם ותכלית האדם לעשות רצון בוראו והוא עסק התורה וקיום המצוות. כי אדם

לעמל יולד, ואין עמל אלא עמלה של תורה. שהרי האם ייתכן שאדם בא לעולם הזה רק בשביל לחיות שבעים

שנה ואם בגבורות שמונים שנה בדברים שחולפים מן העולם כהבל וריק. לכן, באה התורה הקדושה ופתחה

את פרשתנו במילה 'אם' שהיא מורה על תנאי שהתוצאה שלו לטוב ולמוטב תהיה בהתאם לקיומו ובהתאם

לאי קיומו, וזהו בעצם תנאי כפול שמורה על שכר ועונש עוד בעולמנו.  וזה שכתוב: 'אם בחוקתי' וכו', היינו

אם תקיימו את התנאי שהוא: תהיו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים(רש"י ע"פ ת"כ:), אזי תזכו ללכת בקומה

זקופה כי תקבלו את הברכות הכתובות בתורה ה': גשמים בעתם, יין ולחם לשובע, שלום בארצכם לבטח וכו'.

זאת ועוד, שמעבר לכל הברכות הללו שתזכו עוד בעולם הזה גם מובטח לכם חיי נצח בעולם הבא. אבל, 'ואם

לא תשמעו' וכו', היינו התנאי השני בו הקב"ה מזהיר את עמו שאם לא יבחרו לעמול בתורה עד כדי שמירה

הלכה למעשה, בסופו של דבר יבואו למה שכתוב בהמשך 'בחוקתי ימאסו' היינו לא יקבלו את אשר יפסקו

להם חכמי התורה שבכל דור ודור, עד כדי שיבואו לכפור בעיקר, חס ושלום, מה שיגרום שתבוא הקללה,

חלילה. וזה שדרשו חז"ל(ויק"ר לה, ו): הכיכר והמקל ניתנו מכורכין(כרוכים זה בזה) מן השמים. אמר להם: אם

שמרתם את התורה - הרי ככר לאכול(ברכה), ואם לאו - הרי מקל ללקות בו(קללה).  

וע"פ האמור לעיל, צריך להבין מה היא עמלה של תורה? ונקדים בקצרה את כבר שנאמר בפרשה הקודמת

שדייקנו בעניין של קבלת התורה שבע"פ מסיני כי היא המבארת את התורה שבכתב עד כדי הלכה למעשה,

שהרי ידוע שרק ע"י יגיעה ועמל בתורה שבע"פ שמדקדקת בתורה שבכתב אפשר להגיע לאליבא דהלכתא

היינו הלכה ברורה למעשה. ועוד, אמרו חז"ל(ברכות ח): מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו

אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. נמצא, שהתכלית של עמל התורה היא לדעת לשמור ולקיים את ההלכה

למעשה כי ע"י בכך אנחנו שומרים ועושים את המצוות הכתובות בתורה כנדרש, כמו שאמרו חז"ל(אבות א, יז):

לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ואפשר אולי לומר בסייעתא דשמיא שזה הטעם שחילק הכתוב היינו

בחוקתי תלכו ואילו את מצוותי תשמרו כי החוקים הם בבחינת הלכות שמביאות את האדם לקיים לשמור

ולעשות כהלכה את מצוות ה' הכתובות בתורה, כמו שאמרו חז"ל(נדה ע"ג): כל השונה (מלשון שינון) הלכות

בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר: 'הלִיכות עולם לו'. אל תקרי 'הלִיכות', אלא 'הלָכות'. כי

אפשר לקיים את המצוות ללא לדעת את ההלכה למעשה. וזה שנאמר: 'הליכות עולם' שעולה בגימטרייה

עם התיבות והכולל(=620) כמניין כת"ר(=620) היינו תרי"ג(=613) מצוות שהם מהתורה ועוד ז' מצוות

מדרבנן. ובזה נרמז שרק ע"י לימוד ושינון ההלכות למעשה יהיה אפשר להוריד הוראה מהמוח לרגליים

ללכת ולעשות את מצוות ה' יתברך כראוי.

והנה ידוע, שלא כל אחד זוכה לעמול בתורה כל היום או חציו לכם חציו לשם וכן על זה הדרך, ואם כך, איך

בכל זאת יקיים את החוקים והמצוות? היינו את עמל התורה כנ"ל. ובשביל לבאר זאת אקדים את המדרש

של חז"ל(ויק"ר לה, א): אמר דוד הע"ה: ריבונו של עולם! בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית

דירה פלונית אני הולך והיו רגליי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, זה שכתוב: ואשיבה רגלי

אל עדותיך(תהלים קיט:). ויש להקשות, מה החשבון בכלל שכביכול עשה דוד המלך ע"ה שהלא החשבון ידוע

מראש, כי ודאי שעדיף חיי נצח מחיי רגע, ואם חישב ללכת למקום פלוני איך בסופו של דבר רגליו הגיעו

לבתי מדרשות.

אלא שאשפר להסביר זאת ע"פ מה שידוע שהאדם מורכב מגוף ונשמה. ולפיכך, קיימת מחלוקת בין הגוף

לנשמה שהרי כל אחד נמשך לשורש שממנו בה, היינו הגוף החומרי כדרכו נמשך לארציות היינו לחומריות,

לתאוות ולהבלי העולם הזה, ואילו הנשמה שהיא חצובה מתחת כיסא הכבוד משתוקקת לרוחניות ולדבוק

חזרה ביוצרהּ ולעשות רצון בוראהּ, כפי שיבואר בע"ה בפרשת האזינו השמים והארץ(דברים). ויחד עם זאת

יש בכל אחד מאתנו את היצר הרע שלו שכל תפקידו להכשיל את האדם בקיום החוקים והמצוות כנ"ל, כי

גם הוא יודע שגדולה תורה שהיא נותנת חיים לעשיה בעולם הזה ובעולם הבא(אבות ו, ז:). לכן, בעיניי הוא

נקרא "הצייר(היצר) הדמיוני" היינו מצייר לנו ציורים שהתורה קשה ובלתי אפשרי לעמוד בשמירת כת"ר

המצוות כנ"ל. וכאשר יבחר האדם להאמין לציור של הצייר הדמיוני, חס ושלום, יכבד לבו כאבן לעבודתו

יתברך. ובזה השיג את מבוקשו כי הכניס באדם ייאוש ועצבות, דבר שגורר אתו תחושת כבדות של הגוף

שמגיעה עד הרגליים, וע"י כך האדם מאבד את החשק והתשוקה היינו הרצון לעבודת ה'. וזה שדרשו חז"ל:

אמר הקב"ה התורה קרויה אבן ויצר הרע קרוי אבן, האבן תשמור את האבן(ויק"ר לה, ה), כי אין האדם יכול

להתמודד עם היצר שבו ללא התורה, כמו שכתוב (קידושין ל):בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין וכו'.

נמצא, שהרצון הוא המנוע שמניע את הלב לעורר את רמ"ח האיברים ושס"ה גידים של האדם לעבודתו ה'.

ולעורר את הרצון כנ"ל, חייב להוציא את הדיבור מהפה ממש, ולבקש בתחנונים מהשם יתברך, בבחינת:

כדלים וכרשים דפקנו דלתך, וישפוך שיחו לפניו שיזכה להיות מעמלי התורה, שיזכה לעבוד על מידותיו,

שיזכה לשמוע דרשת חכמים, שנזכה לאמונת חכמים האמתיים שבכל דור ודור. וזה הדיבור ממש כנ"ל

חייב להיות יום יום בחינת חוק ולא יעבור, וזה יהיה בחינת פטיש בסלע, וע"י כך נעורר את 'רצון הלב'

להניע את הגוף הגשמי ללכת לעמול בתורה, כמו שכתוב (יחזקאל לו): והסירותי את לב האבן מבשרכם.

וזה העיקר בעבודת ה' כי באמת לא כל אחד יכול ומסוגל לעמול בתורה כנ"ל, אבל זה לא מתיר לו לאבד

את הרצון שבלב לשאוף לשמור ולעשות את ההלכות שמביאות לקיום המצוות כנ"ל, כי רחמנא ליבא בעי!

וע"פ זה אפשר להבין את דברי דוד המלך ע"ה, שהרי ודאי שידע את החשבון הפשוט שעדיף ללכת לבתי

כנסיות ולבתי מדרשות אלא החשבון שלו היה מול מלחמת היצר הרע כי ככל שאדם גדול ברוחניות יותר

המלחמה קשה יותר, כמו שכתוב(סוכה נב): כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. ולענ"ד, הצליח להשיב את

רגליו חזרה לבית המדרש ע"י כוח הדיבור שהרי ידוע שדוד המלך היה מדבר ומתבודד עם ה' יתברך

עד שזכה בעבור זה לחבר את ספר תהילים שבו העיד על עצמו שבכוח הדיבור ניצח את היצר, שנאמר

ולבי חלל בקרבי(תהילים קט, כב:).

וזה שנאמר: 'אם בחוקתי תלכו', אין 'אם' אלא לשון בקשה(ע"ז ה:) היינו אפשר שנרמז בזה שיבקש מה'

יתברך ממש בפה כנ"ל, שימשיך לחזק אותו בהליכות עולם היינו בעמל התורה כי ע"י כך ישמור את

החוקים שבבחינת הלכות בעבור לשמור ולעשות את כת"ר המצוות כנ"ל. ואם נפל לאן שנפל, חלילה

וחס, וניצחו "הצייר הדמיוני" חס ושלום וגרם לו ייאוש ועצבות ורגליו כבדות מנשוא ואיבד את הרצון

לקיים את ציווי ה' עד כדי 'בחוקתי ימאסו', מיד יפעיל את כוח הדיבור וישפוך שיחו לפני יתברך כנ"ל

וע"י יעורר את הרצון לחזור לקיים לשמור ולעשות את המצוות וע"י יושפע שפע רב בכל העולמות.

ל"ג בעומר - הילולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי -

היה מתלמידיו של רבי עקיבא, עקב גזרת הקיסר הרומי להורגו הסתתר במערה עם אלעזר בנו 12 שנים

[שנה]. בתקופה זו עסקו ביחד עם אליהו הנביא בגילוי תורת הנסתר - הקבלה. ספרו החשוב ביותר הוא

ספר הזוהר הקדוש. כידוע, קברו נמצא במירון, וכל שנה בל"ג בעומר חוגגים את הילולת הרשב"י, זיע"א.

ומי שלא יכול לעלות למירון כדאי מאוד להדליק נר נשמה לכבוד הרשב"י ולבקש מה' יתברך שבזכות

הרשב"י הקדוש יהיה ישועה וגאולה לכלל ישראל ורק לאחר מכן יבקש את ישועתו כ"א לפי צורכו פרנסה,

בריאות, זיווג, זרע קודש בר קיימא וכו' כי אמר רשב"י הקדוש: יכול אני לפטור את העולם מן הדין, ובע"ה

תתקבל תפילתנו ברצון לפניו יתברך, אכי"ר.   

                            תודה לא-ל עליון על השפע מלב הבאר והנֹעם העליון.

             פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

על ידי עסק התורה יכול לזכות להבין הרמזים מכל הדברים שבעולם, להתקרב על ידם להשם יתברך, ואפילו

במקום חושך ואופל, שנדמה לכאורה ששם קשה להתקרב להשם יתברך, גם שם יאיר לו השכל האמת למצוא

גם שם את השם יתברך, ולהתקרב משם דייקא להשם יתברך(סימן תלמוד תורה, אות ג).

                                                  "נר ה' נשמת אדם  "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

           ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                      ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                            ולע"נ הרה"ג יעקב יוסף בן מרגלית, תנצב"ה