בס''ד                     פרשת צו: כיצד מודדים ד' אמות ברשות הרבים

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (ח, י), שמשה משח את המשכן וכל כליו: ''וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וַיִּמְשַׁ֥ח אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹתָֽם''. המדרש הגדול (שם) טוען בשם רבי יהודה, ששמן זה שמן ניסי, שכן השמן הכיל רק י''ב לוג (כ4 ליטר), ובכל זאת הספיק למשיחת המשכן, הכלים, אהרון ובניו. ובלשונו:

''רבי יהודה אומר, שמן המשחה שעשה משה רבינו במדבר מעשה נסים נעשו בו מתחילה ועד סוף. מתחילה לא היה בו אלא שנים עשר לוג, שנאמר ושמן זית הין (שמות ל, כד), ואם לסוך בו את הכלים לא היה סופק, על אחת כמה וכמה עצים בולעין, האור שורף ויורה בולעת. ממנו נמשחו אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים והמשכן וכל אשר בו.''

מגודלו של המשכן והבאת התרומות, למדים מספר הלכות בדיני עירובין והוצאה מרשות לרשות, כמו גודל קרפף שלא הוקף לדירה, הוצאה מרשות לרשות ועוד. השבוע נעסוק בסוגיה נוספת בדיני עירובין והוצאה מרשות לרשות, כיצד עושים עירובי תחומין המאפשרים ללכת יותר מתחום שבת, וכמה יכול לטלטל אדם שיצא מחוץ לעירוב.

אלפיים אמה

בפרשת בשלח כותבת התורה: ''שְׁב֣וּ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי''. מהמילים 'שבו איש תחתיו', לומדת הגמרא במסכת עירובין (נא ע''א) שלכל אדם יש ד' אמות לנוע בהם ולטלטל. מהמילים 'אל יצא איש ממקומו', למדים שאדם יכול לצאת חוץ לתחום השבת ללא חפצים, אלפיים אמה. האם האיסור ללכת יותר מאלפיים אמה חוץ לתחום, מדאורייתא או מדרבנן?

מצד אחד הגמרא במסכת סוטה (כז ע''ב) כותבת, שרק לרבי עקיבא איסור תחומין מדאורייתא, ואילו לחכמים שהלכה כמותם מדרבנן. מצד שני הגמרא במסכת עירובין (יז ע''ב) כותבת כדבר פשוט, שהעירוב אותו פטרו במחנה, הוא עירוב חצרות ולא עירוב תחומין, שכן עירוב תחומין מדאורייתא, וכשיטת רבי עקיבא. נחלקו הראשונים ביישוב הדברים:

א. הרי''ף (עירובין ה ע''א) והרמב''ם (שבת כז, א) בעקבות הירושלמי סברו, שיש לחלק בין הליכה של יותר מאלפיים אמה, לבין הליכה שהיא יותר מי''ב מיל, שהוא היה שיעור מחנה ישראל. הליכה יותר מאלפיים אמה אסורה מדרבנן, ועל כך דיברה הגמרא במסכת סוטה. לעומת זאת הליכה שהיא יותר מי''ב מיל אסורה מדאורייתא, ועל כך דיברה הגמרא במסכת עירובין. ובלשון הרמב''ם:

''היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר +שמות ט"ז+ אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מילכנגד מחנה ישראל... ואם יצא חוץ לאלפים אמה מכין אותו מכת מרדות עד שנים עשר מיל, אבל אם יצא והרחיק מן העיר יתר על שנים עשר מיל אפילו אמה אחת לוקה מן התורה.''  

ב. הרמב''ן (עירובין יז ע''ב ד''ה) והרא''ש (עירובין א, כד) חלקו וסברו, שגם הליכה מחוץ לי''ב מיל אסורה מדרבנן, שכן בניגוד לירושלמי הרי שבבבלי לא מופיע החילוק בין אלפיים אמה לי''ב מיל, והלכה כדברי הבבלי. להבנתם, למרות שהגמרא בעירובין כותבת שעירוב תחומין מדאורייתא ללא חולק, למעשה גמרא זו צועדת בשיטת רבי עקיבא, ואין הלכה כמותה.

הוספת תחומין

למחלוקת הראשונים אם יציאת י''ב מיל מחוץ לתחום מדאורייתא או מדרבנן יש מספר השלכות, כמו חזרת אחות בשבת ממשמרת (עיין בהר בחוקותי שנה ג'), ופטור עירוב תחומין במחנה צבאי (עיין מקץ שנה ו'). הטור (סי' תח) סבר, שגם למחלוקת חכמים ורבי עקיבא האם הליכה למעלה מאלפיים אמה מדאורייתא יש השלכה, אך כדי להבין את דבריו יש לפתוח בביאור המושג 'עירוב תחומין'.

כאמור, מעיקר הדין אדם יכול ללכת (ללא חפצים) אלפיים אמה חוץ לתחום עירו לכל רוח, ואין בכך איסור. עם זאת, הגמרא במסכת עירובין (פב ע''א) כותבת, שניתן לצורך מצווה לשנות את מקום השביתה, ולקובעו במקום אחר (באמצעות הנחת סעודה או הליכה רגלית למקום, בערב שבת), ובלבד שמניח העירוב יהיה במרחק של פחות מאלפיים אמה מעירובו בבין השמשות.

הרווח שיכול לצאת מכך הוא, שאם לדוגמא בין עירו של פלוני לבין עיר שנייה ישנו מרחק של שלושת אלפיים אמה, באמצעות שביתה בעירו, לא יוכל ללכת לעיר השניה, שכן העיר רחוקה מאלפיים אמה. אך אם יניח את עירוב התחומין באמצע הדרך, יוכל ללכת, שכן ממקום העירוב יש לכל עיר מרחק של אלף חמש מאות אמה. ובלשון הטור: 

''מפני שתחומין דרבנן, הקילו בהם והתירו למי שצריך לילך ד' אלפים לרוח אחת שייתן עירובו לסוף אלפים, וילך מהלאה לעירובו אלפים. ומכל מקום מפסיד כנגדו האלפים שמעבר לעירוב, שאין לו לאדם אלא ד' אלפים, וזה שנתן עירובו לסוף אלפים מן העיר אנו רואין כאילו דר שם, ומשם יש לו אלפים לכל רוח.''

א. טען הטור (וכמובא בציטוט לעיל), שדין זה נכון רק לשיטת חכמים הסוברים שהליכה מחוץ לאלפיים אמה מדרבנן, ועל כן יכלו חכמים להקל ולומר שניתן לשנות את מקום העירוב. לעומת זאת לשיטת רבי עקיבא, הסובר שהליכה יותר מיותר מאלפיים אמה מדאורייתא, לא ניתן יהיה לשנות באופן זה את מקום העירוב. ב. העולת שבת (תח, א) תמה עליו, שהרי דין עירוב תחומין מובא במשניות רבות ללא חולק, ולא סביר שרבי עקיבא חלק על היתר זה. ובפשטות, גם מהתורה מותר לשנות את מקום השביתה.

כל העיר כד' אמות

כאשר לא מניחים עירוב תחומין, מודדים אלפיים אמה לכל רוח מהעיר ששבתו בה. הגמרא במסכת עירובין (ס ע''א) כותבת, שבמקרים מעין אלו, לא סופרים אלפיים אמה מאמצע העיר, אלא כל העיר (ועיבורה) נחשבים כד' אמות של אדם בהן מותר ללכת, ויש להתחיל לחשב את האלפיים אמות רק מחוץ לעיר, וכן פסק השולחן ערוך (תח, א).

עוד מוסיפה הגמרא וכותבת, שגם אם אלפיים האמה בהן מותר ללכת חוץ לתחום כוללים בתוכם מלא עיר קטנה (לדוגמא עיר בגודל של חמש מאות אמה), אפילו אם הוא לא גר בה, עיר זו נחשבת כד' אמות. ויכול האדם ללכת אלפיים אמה, פחות הד'

אמות. מה הדין אם מדובר בעיר צרה וארוכה, כך שאלפיים האמה כוללות את העיר לרוחבה, אך לא לאורכה:

א. הרמ''א (תח, א) בעקבות קושיה, דחק בהבנת רבינו יונתן ופסק, שלא זו בלבד שניתן יהיה לטלטל בכל העיר גם אם אורכה מספר קילומטרים (שכן מתייחסים לעיר זו כד' אמות), אלא ניתן למדוד את המשך תחום השבת (אלפיים אמה פחות ד' אמות) גם מהקצוות המרוחקות של העיר, למרות שאם רוחב העיר לא היה נבלע באלפיים אמה, קטעים אלו היו וודאי נחשבים מחוץ לתחום.

ב. המגן אברהם (שם, ג) בעקבות הבנה שונה ברבינו יונתן חלק וסבר, שאמנם ניתן ללכת את כל אורך העיר כיוון שהיא נחשבת ד' אמות, אך לא מחשבים אלפיים אמה מהקצוות המרוחקות של העיר, שהרי הם מחוץ לתחום המקורי, והולכים בהן רק בגלל שהעיר נחשבת כד' אמות. כך פסק גם הביאור הלכה (שם, ד''ה ויש), שהוסיף שהמקל וסומך על דעת הרמ''א יש לו על מי שיסמוך.

עירוב מחוץ לעיר

כאמור, במקרה בו אדם הניח את עירובו, והעירוב 'בולע' עיר אחרת, עיר זו נחשבת ד' אמות. ובמקרה בו העירוב אינו 'בולע' את כל העיר, יכול מניח העירוב ללכת רק עד המקום שהעירוב מאפשר לו, ויאלץ לעצור גם באמצע העיר. נחלקו הראשונים, מה דין העיר ממנה יצא מניח העירוב:

א. הטור (סי' תח) ובעקבותיו הרמ''א (תח, א) והמשנה ברורה (שם, יב) פסקו, שלמרות שכדי שיהיה ניתן ללכת בעיר האחרת צריך שהעירוב יבלע את כולה, כאשר מדובר בעיר ממנה יצא מניח העירוב, אין צורך שהעירוב יבלע את כל העיר כדי שיהיה ניתן ללכת את כולה, וכיוון שמדובר בעיר ממנה יצא, ניתן ללכת בכל העיר ולשוב לביתו גם אם הוא רחוק מאוד ממקום העירוב.

בביאור שיטתו ביאר הב''ח, שמטרת עירוב תחומין להקל על האדם, ולאפשר לו ללכת למקום מצווה. אם בהנחת העירוב מחוץ לתחום העיר לא יוכל האדם לחזור לביתו, איזו קולא יש בכך? האדם פשוט שינה את מקומו, ולכן הוא מודד ממקום העירוב. אלא צריך לומר, שלביתו ניתן לחזור גם אם הוא מחוץ לתחום העירוב, ובלבד שחלק מעירו כלול בתחום העירוב. ובלשון הטור:

''ומודד האלפים אם הן כלין בסוף העיר, כגון שנתן העירוב בסוף אלף והעיר אלף אז העיר כולה כד' אמות, ומשלימין לו חוץ לעיר אלף אמות פחות ד'. ואם כלו באמצע העיר, אז אינה כולה כארבע אמות לעניין שישלימו לו עליה השאר, אבל מכל מקום חשובה כולה כד' אמות לעניין שהולך כולה, הואיל ולן בה.''

ב. הרמב''ם (שבת כז, ה) ובעקבותיו השולחן ערוך (תח, א) חלקו וסברו, שמדידת אלפיים אמה לעיר בה נמצא ביתו של אדם, זהה למדדיה לעיר בה לא נמצא ביתו. ולכן, אם אדם הניח עירובו מחוץ לתחום, ונמצא שהעירוב אינו 'בולע' את כל עירו ותחום ביתו אינו כלול בעירוב - אכן הוא לא יכול ללכת לביתו בשבת (ועיין באבן העוזר שם).

מדידת ד' אמות

במקרה בו אדם יצא חוץ לתחום או שנמצא ברשות הרבים, בפשטות מותר לו לטלטל ד' אמות, היתר זה כפי שראינו לעיל נלמד מלשון הפסוק ''שבו איש תחתיו'', ומקומו של אדם הוא ד' אמות[1]. למעשה הגמרא במסכת עירובין (נא ע''א) כותבת, שלא מדובר בד' אמות ממש, אלא בחמש אמות ושלוש חמישיות האמה לכל צד.

טעם ההוספה היא, שכאשר אדם מקבל ד' אמות במקומו, מודדים ד' אמות לכל צד, צפון, דרום מזרח ומערב כדי ליצור ריבוע מעין זה - □. אלא, שהמרחק ממרכז הריבוע לפינות הריבוע (לנקודת צפון מערב לדוגמא), אינו ד' אמות, אלא חמש אמות ושלוש חמישיות האמה. וכיוון שהאדם מקבל ריבוע לטלטולו, קבעו חכמים שתמיד יוכל ללכת חמש אמות ושלוש חמישיות האמה.

יותר מד' אמות

נחלקו הראשונים, האם ההיתר לטלטל ד' אמות וללכת ד' אמות מחוץ לתחום הוא לכתחילה, והאם יש הבדל בין ד' אמות לחמש אמות ושלוש חמישיות האמה:

א. הרמב''ם (שבת יב, יט) סבר, שאמנם עד ד' אמות מותר לטלטל ברשות הרבים אפילו לכתחילה, אבל מד' אמות עד חמש אמות ושלוש חמישיות האמה יש איסור דרבנן, גזירה שמא יטלטל יותר משיעור זה. ראייה לדבריו הביא המגיד משנה (שם), מכך שהגמרא כתבה ''המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שמעביר הן ואלכסונן'', משמע שאינו חייב, אך איסור ישנו.  

ב. הרשב''א (עירובין נא ע''א) והרא''ש (ד, יג) חלקו וסברו, שמותר לכתחילה עד חמש אמות ושלוש חמישיות האמה, ואין הבדל בין שיעור זה לד' אמות. להבנתם אין לדקדק מהלשון 'אינו חייב' הנאמר בגמרא, וכיוון שנקבע להלכה שיש לחשב את אלכסון הריבוע בד' אמות (וכן במניח עירוב תחומין), הרי זה השיעור שמותר לכתחילה. בניגוד לדעת האחרונים המובאים במשנה ברורה (תח, ז) שפסקו כדעת הרמב''ם, כדעה זו פסק השולחן ערוך (שם, ב). ובלשונו בבית יוסף:

''והרמב''ם ז"ל חילק שבתוך ד"א מותר לטלטל מד' עד ה' אמות וג' חומשין פטור אבל אסור מכאן ואילך חייב חטאת. וכבר הליץ שם הרב המגיד בעדו. ומכל מקום כתב שמדברי הרשב"א (שם) נראה, שכל שהוא פחות מארבע אמות ואלכסונן מותר גמור הוא.''

ג. הראב''ד (רמב''ם שם) בגישה שלישית סבר, שאין הבדל בין ד' אמות לחמש אמות ושני שליש האמה, אך בשניהם מותר לטלטל רק בשעת הדחק, וכמו במקרה בו בטעות נתקעו מחוץ לתחום. להבנתו, כאשר הגמרא במסכת עירובין (צח ע''ב) אומרת שעומד אדם ברשות היחיד ומטלטל מפתחו ברשות רבים ד' אמות, כוונתה שהוא מטלטל את המפתח מעל לי' טפחים, שזהו מקום פטור.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...