בפרשתנו אנו קוראים על מצוה מיוחדת במינה, מצות 'ואהבת לרעך כמוך', 

אותה כינה רבי עקיבא )ירושלמי נדרים ט ד( "כלל גדול בתורה", ולא בכדי, מצוה 

זו היא יסוד ושורש להרבה ממצוות התורה, כפי שכותב ב'ספר החינוך' )רמג( 

שהרבה ממצוות התורה תלויים בה, שהרי האוהב את חברו כנפשו בודאי לא 

יגנוב ממנו, יאנהו בממון או בדברים, יסיג גבולו או יזיק לו, ומלבד אלו ישנם עוד 

כמה וכמה מצוות התלויים במצוה זו.

אחד מן הביטויים היותר מוכרים למצווה זו נמצא בהוראתו של רבינו האר"י 

הקדוש )שער הכוונות ברכות השחר( שעל כל יהודי לקבל על עצמו לפני התפילה 

מצות 'ואהבת לרעך כמוך', ולאהוב כל אחד מישראל כנפשו, ועל ידי כך תיכלל 

תפילתו בתוך כלל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי.

דברי האר"י נפסקו להלכה ב'מגן אברהם' )תחילת סימן מו(, וב'קיצור שולחן 

ערוך' )יב ב( שאף הוסיף בביאור הדברים, שאם חלילה יש פירוד בליבות ישראל 

למטה, אזי גם למעלה יש פירוד, אך אם ישראל מתאחדים ביניהם למטה, נעשה 

אחדות ודבקות גם בנפשותיהם למעלה, וממילא גם 

תפילותיהם מתאחדות, וכך הן רצויות יותר לפניו 

יתברך.

ובאמת דברים אלו כבר התפרשו בלשון המדרש 

)'משנת רבי אליעזר פ"ד(: "מנין שאין תפילת הציבור 

נשמעת, אלא אם היה ביניהם שלום, שנאמר )ירמיהו 

לג ו(: "וגליתי להם עתרת שלום ואמת". 'עתרת' זו 

תפילה, שנאמר "ויעתר יצחק לה'", בזמן שה'עתרת' 

יש בה שלום, הרי היא אמת, ואם לאו אינה אמת.

אכן, בכך מתבטאת ייחודיותם של כלל ישראל לעומת 

הגויים, שאצל הגויים תלויה הצלחת המלחמה בריבוי 

חיילים, שלכל אחד מהם ישנה מטרה ייחודית ודרך 

פעולה נפרדת, אך אצל כלל ישראל תלויה הצלחת 

התפילה דווקא בהתאחדות כולם למטרה אחת בדרך 

אחת )בית הלוי בראשית לז א(. 

מדה כנגד מדה

בלשונו של רבינו יהונתן אייבשיץ )יערות דבש ח"ב 

דרוש ה( מפורטים הדברים יותר: "צריך שייתן אדם ללבו 

בעומדו לתפילה, למחול לכל אדם שהרע לו; מבלי לילך עם שום אדם בדין, 

כי אם לפנים משורת הדין בחסד וצדק; ואין צריך לומר להסיר השנאה וקנאה 

ותאוה וכבוד שאינו של יושר. כי זהו פשוט, כי איך יבוא לפני המלך בלבוש צואה 

- ואין צואה מוסרחת יותר ממדות פחותות ומגונות כאלה; אף לשנוא למי שהרע 

לו ועשקו וכדומה - הכל יסיר מלבבו!"

מוסיף ומבאר רבינו יהונתן: אצל הקב"ה הכל נמדד ב'מידה כנגד מדה', וממילא 

אם נמצא האדם בכעס ובמדון עם חברו ואינו רוצה ללכת עמו לפנים משורת 

הדין, אף הקב"ה חלילה לא ילך עמו לפנים משורת הדין. ובפרט בתפילה, בה 

נזקק האדם יותר למדת הרחמים, בודאי עליו להתחזק לפניה באהבת חברים.

רמז נפלא לכך הביא בפרדס יוסף )פר' קדושים( מן הפסוק )בראשית לז כו(: "מה 

בצע כי נהרוג את אחינו", 'בצ"ע' – ראשי תיבות, בוקר צהרים ערב, שהם זמני 

התפילות, ואם כך אפשר לפרש בדרך צחות: "מה בצע" - מה תועלת יש 

בתפילה, "כי נהרוג את אחינו" – אם אין אנו אוהבים זה לזה?!

רמז נוסף לכך הביא על כך ה'חסד לאברהם' מרדומסק מן הפסוק )ויקרא ט ה(: 

"ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'", ועל פי דברי הגמרא )ברכות כו ב( "אין עמידה 

אלא תפילה" ניתן לבאר, שכאשר בני ישראל בקשו להכין עצמם לתפילה, 

ראשית דבר עשו ביניהם קירוב לבבות ואהבת רעים, ולאחר מכן נגשו להתפלל 

כדבעי )חסד לאברהם שמיני(.

האדמו"ר רבי יצחק מנחם מאלכסנדר הי"ד )'עקידת יצחק' פר' בלק( מביא על כך 

את דברי הזוהר הקדוש )בשלח מד ב(, שבשעה שדין תלוי על העולם לא יפרוש 

אדם מן הציבור, כיון שרחמי הקב"ה הם על כל ישראל כאחד, וכך הוא מבאר את 

הכתוב )במדבר כג יג( "אפס קצהו תראה וכלו לא תראה": הקללה יכולה לשלוט 

רק ב"קצהו" בכל יחיד מכלל ישראל בפני עצמו , ואולם "וכלו לא תראה" כשכלל 

ישראל מאוחד אין הקללה שולטת בהם. 

מגדל אנושי

בספר 'אור החכמה' )בהעלותך( מסופר על ה'בעל שם טוב' זי"ע, שכאשר 

האריך פעם בתפילתו, קצרה רוחם של כמה מהמתפללים אשר החליטו לפנות 

לעסקיהם, על מנת לשוב לאחר זמן, כאשר יסיים את 

תפילתו, כדי להשלים מניין לקדיש וקדושה.

והנה, כאשר שבו מעסקיהם הבחינו שהבעל שם טוב 

כבר ממתין להם, אולם במקום שיתחיל מיד בחזרת 

הש"ץ פתח וסיפר להם: באחת מן הארצות החמות 

אליהן נודדות הציפורים בימות החורף, הופיע לפתע 

עוף אחד יפה במיוחד, כמותו לא נראה מעולם. הכל 

חמדוהו ובקשו לתפסו, אולם כיון שהיה עומד על עץ 

גבוה, לא הצליחו בכך. עד אשר הגיעה השמועה אל 

המלך, אשר ציוה מיד לאסוף כמה אנשים שיעמדו 

האחד על כתף רעהו, כך שהעליון שביניהם יוכל 

לתפוס בידו את העוף ולהביאו אל המלך.

אמר ועשו, חיש מהר קרם המגדל עור וגידים ונדמה 

היה כי הנה הציפור הנכספת נתפסת. אלא שכאשר 

אך נשלם ה'מגדל' האנושי, החליטה לפתע 'הקומה 

התחתונה' להתפזר לכל רוח... כמובן שבאותו רגע 

נפלו העליונים ונפצעו, ויהי הדבר ללעג וקלס, משום 

שעיקר כוונת המלך היתה שכולם יהיו מקושרים יחד 

וכך יגיעו לתועלת הנכספת.

אף אתם, סיים הבעש"ט, בכך שיצאתם מבית הכנסת והנחתם אותי לבדי, 

גרמתם פירוד גדול בעולמות העליונים. שכל עוד הייתם מחוברים עמי בתפילה, 

יכולה הייתה היא לעשות פירות, כי השפע יורד ממרום באופן זה שכל אחד 

מהווה חוליה בשרשרת המקשרת בין עם ישראל להקב"ה. אך כשעזבתם אותי 

ופניתם לדרככם, הראיתם בכך שאין בינינו אהבה אמיתית, ואם כך, אף מה 

שרציתי אני להשיג פרח ממני.

ונציין כאן לדברי ה'ספר חסידים' )תרנג(: כי כאשר רואים אנו שהאחד התפלל 

ונענה וחברו התפלל ולא נענה, אין זה אלא משום שהשני לא העלה על לבו את 

צערו של חברו בתפילתו, ומי שאינו מצטער בצער האחר לא יתכן שיהיה נענה, 

שלכך הרי תקנו חכמים את כל התפילות בלשון רבים. ואם אין האדם נזהר 

בזה, הלא ניתן לומר עליו את דברי החכם מכל אדם )קהלת ג יט(: "ומותר 

האדם מן הבהמה אין", כי גם הבהמה אינה שמה לבה לצער חברתה...