בס"ד כד' ניסן

התקדשות

בפרשת קדושים, מופיע הציווי ו"התקדישתם והייתם קדושים" (ויקרא כ,ז).

לכאורה תרי"ג המצוות אותם מצווה ה' את עם ישראל הם המקדשים (מלשון מבדילים) את היהודי משאר האומות. אולם חז"ל מפרשים כי ציווי זה הינו ציווי נפרד שמשמעותו "קדש עצמך במותר לך". כלומר גם בדברים אותם התורה התירה לאדם, עליו לנהוג קדושה ולהגביל את עצמו.

כשיהודי רואה שליבו מתאווה יתר על המידה לתאוות עולם כלשהן (אף המותרות), עליו לעצור את עצמו ולהתאפק מלעשות ולו חלק מהדברים הללו, כדי ל'קדש' את עצמו. על כך נהגו חסידים לומר: "מה שאסור – אסור, ומה שמותר – מיותר".

אחת המטרות העיקריות של מצוות התורה היא לזכך ולעדן את נפשו של האדם ולקרבה אל ה'. כאשר היהודי מקיים את הכתוב בתורה ותו לא, ייתכן והוא עושה זאת מתוך כפייה, מחוסר ברירה. אך, כאשר הוא מקדש את עצמו במותר לו, זו ההוכחה שמעשיו אינם בגדר עול עליו, אלא הוא מזדהה כל-כך עם התורה והמצוות, עד שהוא מחפש גם דברים מותרים בהם יוכל להחדיר את אור הקדושה.

שבת שלום!