להפטרה של מנחה ביום כיפור מפטירים בספר יונה. בראשונים ואחרונים הובאו כמה טעמים לזה, ראה בהרחבה ב'לזמן הזה' תשרי, 'ספר יונה ויום הכיפורים', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א (ועוד ראה הסבר על מעשה יונה הנביא ב'מועדי ישראל', 'סירובו של יונה להתנבא על נינוה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). אולי אפשר ברקע לדבריהם להוסיף שספר יונה מרמז על דבר גדול ביותר, על שורש כח התשובה. יונה הנביא בורח מא"י כדי שלא לקבל נבואה, כדי שלא יחזרו אנשי נינוה בתשובה: 'תֵּדַע שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יוֹנָה א,ב) "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'". וְכִי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בּוֹרֵחַ? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (תְּהִלִּים קלט,ז-י) "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ, וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח? אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל, הִנֶּךָ. אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם, גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי, וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ", וּכְתִיב: (זְכַרְיָה ד,י) "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ", וּכְתִיב: (מִשְׁלֵי טו,ג) "בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים" (עָמוֹס ט ב-ד) … אֶלָּא אָמַר יוֹנָה: אֵלֵךְ לִי לְחוּצָה לָאָרֶץ, מָקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית, שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵן, שֶׁלֹּא לְחַיֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְעֶבֶד כֹּהֵן שֶׁבָּרַח מֵרַבּוֹ. אָמַר: אֵלֵךְ לִי לְבֵית הַקְּבָרוֹת, מָקוֹם שֶׁאֵין רַבִּי יָכֹל לָבֹא אַחֲרַי. אָמַר לוֹ רַבּוֹ: "יֵשׁ לִי כְּנָיוֹת כַּיּוֹצֵא בָּךְ!". כָּךְ אָמַר יוֹנָה: אֵלֵךְ לִי לְחוּצָה לָאָרֶץ, מָקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית, שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵן, שֶׁלֹּא לְחַיֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לִי שְׁלוּחִין כַּיּוֹצֵא בָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יוֹנָה א,ד) "וה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם"' (מכילתא, מסכתא דפסחא [פתיחה]). נראה שיש בזה רמז בעומק, שיונה רצה למנוע תשובה, וזה נעשה ע”י ניתוק מא”י, שזה כרמז ששורש כח התשובה בעולם קשור לא”י. שכך גם בחו”ל מי ששב בתשובה צריך להיות בקשר לא”י כדי שיחול עליו גילוי כח התשובה כראוי. שזה כעין יונה, שברח לחו”ל כדי שלא לקבל נבואה, והרי קיבל נבואה מחוץ לנינוה, לאחר שקרא להם לשוב בתשובה, אע”פ שזה היה בחו”ל? וכן נאמר שמי שכבר התנבא בארץ הוא ממשיך להתנבאות גם בחו”ל ('וְיֵשׁ אוֹמְרִים: נִדְבַּר עִמּוֹ בָּאָרֶץ וְנִדְבַּר עִמּוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָיֹה הָיָה דְבַר ה'", "הָיֹה" - שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ בָּאָרֶץ; "הָיָה" - שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ חוּצָה לָאָרֶץ' [שם])? אלא צ”ל שנבואת חו”ל באה מכח א”י, ולכן כאשר בא להתנבאות כהמשך לעברו בארץ – אז ממשיך נבואה מכח המשך כח מא"י, אבל אם בא לנתק את עצמו מהארץ – אז לא מקבל נבואה; לכן יונה שבא לברוח כדי שלא לקבל נבואה ביטל מעצמו את החיבור לארץ לנבואה, ולכן לא קיבל אז נבואה עד שחזר לארץ והתנבא שוב, והמשיך לנינוה כהמשך לא"י, ולכן המשיך להתנבא שם. כמו”כ נראה שכח חזרה בתשובה בחו”ל זה ע”י שמושך כח תשובה וכפרה מא”י, וכך מחיל גם בחו”ל; שזה דווקא כשקשור לארץ ולא כשמתנתק ממנה. זה מתגלה בגילוי הנבואה, שנבואה זה חיבור לה', שזה קשור שהאדם טהור וקדוש, מנותק מהחטאים, ולכן ראוי שה' יתגלה אליו, לכן זה בשורשו קשור לא”י ולטהרה מחטאים. אולי זה נרמז בפס' "וכפר אדמתו עמו" (דברים לב,מג), שדרשו חז"ל: 'היה ר' מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל – א"י מכפרת עליו, שנא' (ישעיה לג) "העם היושב בה נשוא עון”, ועדיין דבר תלי בדלא תלי. (ירמיה נא) "כי ארצם מלאה אשם מקדוש ישראל”, ועדיין דבר תלי בדלא תלי. ועדיין אין אנו יודעים אם פורקים עונותיהם עליה ואם נושאים עונותיהם עליה. כשהוא אומר "וכפר אדמתו עמו" – הרי פורקים עוונותיהם עליה ואין נושאים עונותיהם עליה' (ספרי על הפס'), שבפשטות זה שבארץ יש כח כפרה, אולם אפשר שזה בא לרמז בעומק שכח הכפרה בכלל בעולם הוא מכח א”י, שזהו "וכפר אדמתו עמו” - שה' מכפר דרך אדמת א”י לעמו (בארץ, וגם בחו”ל מכח המשך כח כפרה מהארץ). בא”י יש חיבור לה', אבל בחו”ל יש ניתוק וכעין חוטא: 'ת”ר: … שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, שנא' (ויקרא כה, לח) "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוק?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' וכו' (כתובות קי,ב), מי שדר בחו”ל כאילו אין לו חיבור לה' כראוי (שזהו כעובד ע”ז, שלא מאמין בשלמות בה', כאילו אין לו אלוק בשלמות [אמנם לא כופר לגמרי, שהרי מאמין ושומר מצוות, שלכן תמהה הגמ' שאי אפשר לומר שאין לו כלל אלוק, ולכן מעמידה שהוא כעובד ע”ז, שזהו שאין לו אלוק בשלמות כראוי). ממילא כדי להתחבר לה' כראוי צריך את כח א”י, להיות בא”י, ואם לא יכול אז לפחות להתחבר לא”י ממקומו. לכן בתשובה שזה לשוב לה' ("עד ה'” או "אל ה'”), זה נעשה דרך קשר לא”י שהיא המחברת לה' בשלמות (שלא כעובד ע”ז שחוטא, שכששב בתשובה הרי הוא כטובל ושרץ בידו [שקשור לחטא]). לכן מובן שהכפרה ביוה"כ נעשית ע"י זריקת השעיר לעזאזל (ויקרא טז,כא-כב) שהוא הר בא"י, כעשיה של גילוי כפרה דרך הארץ (אולי גם לכן התורה אמרה “ארץ גזרה” [שם], ולא 'מקום גזרה' [כעין שתרגם יב”ע 'לאתר' = מקום], כדי לרמז שיש קשר לארץ). אולי לכן המקור בתורה לתשובה זה בדברים פרק ל' (ע"פ הרמב"ן), ושם נאמרה התשובה יחד עם עניין החזרה לארץ, אולי כדי לרמז על הקשר בין תשובה והארץ, שמרמז לשני הצדדים – שע"י התשובה חוזרים ארצה, וכח התשובה קשור לארץ (שכיון שקשורים התשובה והארץ, אז התשובה מביאה לגאולה [שגם לשיטת ר”י {סנהדרין צז,ב-צח,א} שהגאולה לא תלויה בתשובה, בכ”ז אם נחזור בתשובה נזכה לגאולה באחישנה]). ויותר מזה, יש הבדל בין תשובה מיראה ותשובה מאהבה (יומא פו,ב), כך בתחילת הפס' נאמר שבהיותם בחו"ל: "ושבת עד ה' אלקיך" (פס' ב), ולאחר מכאן נאמר על חזרה לארץ, ואז נאמר "כי תשוב אל ה' אלקיך" (פס' י), ש"אל" משמע יותר קרוב מ"עד", כרמז ב"עד" לתשובה מיראה (שכך גם בפס' בהושע שמדבר על תשובה מיראה [יומא שם] נאמר "עד ה'”) ו"אל" כתשובה מאהבה. שלאחר חזרה לארץ יש גילוי גדול יותר של תשובה מאהבה, כיון שמתחברים לכח התשובה שמקורו כאן (גם בארץ יש גילוי של עבודת ה' בשמחה, ובחו"ל מיראה [זוהר ח”ג קיח,א], כך שמתגלה כאן יותר קרבה לעבודת ה' מאהבה). אמנם באונקלוס וביב"ע תרגמו גם את "אל ה'” בלשון יראה (דחלתא), אולם נראה שבכ"ז כיון שהתורה אומרת שיש תוספת חזרה בתשובה שה' נותן בנו לאחר שובנו לארץ (“והביאך ה' אלקיך אל הארץ … ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך” וגו' [פס' ה-ו]), אז סימן שמה שנאמר אח"כ מדובר בתשובה חזקה יותר גם אם היא מיראה; אמנם נראה שאפשר שמדובר ב"אל ה'" ביראת הרוממות שהיא קומה על גבי תשובה מאהבה. [ברמב"ם אין מצוות תשובה אבל יש מצוות וידוי (שהיא כוללת תשובה. אמנם גם לשיטתו מי שחוזר בתשובה חל בו מה שנאמר בדברים, כך שחל גם מה שאמרנו קודם), והיא נלמדת מהפס' "והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה,ז), ופרשיה קודם (וזה פס' סמוך קודם ל"וידבר") נאמר על שילוח טמא מהמחנה, אולי זה רמז בסמיכות ללמד על קשר למחנה ישראל וכפרה, והמקום של ישוב ישראל זה בא"י, כרמז לקשר תשובה וא"י (אמנם מחנה ישראל [משם נשלח המצורע] בצד ההלכתי לדורות זה ירושלים; אולם ירושלים היא הפסגה של א"י, כך שרומז לקשר תשובה לכח הארץ ששיאה בירושלים). אולי לכן לא רצה יונה להתנבאות; מרן הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א מסביר שלא רצה יונה להתנבאות כי ראה שנינוה יחריבו את המקדש. אולי אפשר להוסיף לדבריו שזהו עומק דברי חז"ל שלא רצה יונה להתנבאות על נינוה כדי שלא יהיה קטרוג על ישראל שלא שבים בתשובה; שזה רומז שהם יחריבו את המקדש, שכיון שהם יסוד הקטרוג אז הם נשלחים להעניש, בעונש חורבן, כמו שהיה הקטרוג להענישם לפני ששבו בתשובה. ונראה אף יותר מזה, שהם היו צריכים להיחרב על עריהם, כך גם הם היו שותפים בחורבן הארץ בשל הקטרוג עלינו. לפי זה אפשר שזהו רמז על הקשר בין התשובה והארץ, שראה יונה שהם ישובו בתשובה וכך יגרם בסוף שיחריבו, ולכן טען שזה לא ראוי שיהיה בהם גילוי תשובה כשזה פוגע בארץ כשמכאן זהו שורש כח התשובה בעולם – שבזה משתמשים (אמנם ה' נתן להם תשובה כיון שבאותו זמן לא עמדו להחריב, ולכן ה' שפט אותם על מעשיהם שבאותו זמן).