"וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ"

(דברים כ, ח)

על הפסוק הנ"ל אמרו חז"ל (סוטה מד, א-ב): "רבי יוסי הגלילי אומר: 'הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב', זהו המתיירא מן העבירות שבידו... דתניא: שח בין תפילה לתפילה, עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה".

מפרש רש"י, שח בין תפילה לתפילה - דיבר בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש.

חוזר עליה מעורכי המלחמה - לא יוכל להילחם, ולכן חובה עליו לחזור לביתו.

היוצא מדברי חז"ל אלו, שאפילו על עבירה קלה של שיחה בין תפילין של יד לתפילין של ראש, חוזרים מעורכי מלחמה. אם כן, מי יכול לצאת למלחמה? לכאורה רק צדיקי הדור, ואם רק הצדיקים והשלמים שבדור יוצאים למלחמת רשות (למלחמת חובה כולם יוצאים), כיצד ניתן להבין את האמור בפרשה הבאה, "כי תצא", המדברת ביציאה למלחמת רשות, את אי העמידה בניסיון של אשת יפת תואר (דברם כא, י-יא): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּואַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה".

המהר"ל בספרו "גבורות ה' " (פרק כח) אומר על הפסוק (בראשית ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", שהאדם מורכב מגוף - עָפָר מִן הָאֲדָמָה, ונשמה - וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים.

תפקידו של האדם הוא, לדעת לחבר בין הגשמיות והרוחניות, על ידי שיעלה את הגשמיות לדרגה רוחנית, ועל ידי כך הוא מקדש את החומר. זאת עושה היהודי שמקיים תורה ומצוות, וצריך לחיות חיי קדושה גם בחיים הגשמיים.

יהודי צריך לדעת לחבר ביניהם ולא להפריד. כלומר שלא יתנהג בהפרדה: שבבית הכנסת יתפלל כצדיק גדול ובבית המדרש יראה עצמו כלמדן גדול, אך כשיוצא מבית הכנסת ומבית המדרש החוצה לעבוד, הוא פתאום שוכח את כל מה שלמד ומתנהג כאיש חומרי לחלוטין.

אלא צריך את מה שאדם התפלל או למד ליישם גם כשהוא בחיי החומר, ועל ידי כך לקדש את החומר, בין אם זה בהתנהגות, אם זה בדיבור, אם זה במשא ומתן, ואם זה בדרך ארץ.

תפילין של ראש מסמלים את חיי הרוח - לימוד תורה ותפילה. ותפילין של יד מסמלים את חיי המעשה - עבודה והתנהגות בחוץ.

מי שאינו שח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, זאת אומרת שאינו מפסיק בין חיי הרוח וחיי המעשה, אלא יודע לקדש גם את חיי המעשה ולהכניס בתוכם את חיי בית המדרש - יהודי כזה יוצא למלחמה, כי המלחמה הגשמית לא תכשיל אותו במהרה. מה שאין כן יהודי ששח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, כלומר, שהוא מפריד בין חיי הרוח וחיי המעשה, אצלו ישנה סכנה גדולה כשיגיע לידי ניסיון במלחמת רשות, יתכן שייכשל באשת יפת תואר.

לפיכך, כשהכהן מכריז על החוזרים מעורכי המלחמה, הוא בוחר את האנשים שהם יראי שמים גם בחיי המעשה.

הרב חיים דויטש זצ"ל, מהספר: "מדרש אור חדש"