'נכון הוא שכשיאמר "ובנו בחרת..." לזכור מעמד הר סיני, שאז בחר בנו, כדכתיב: "פן תשכח את הדברים... יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב". וכשיאמר "לשמך הגדול" יזכור מעשה עמלק, דאין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק, וכדכתיב: "זכור את אשר עשה לך...". וכשיאמר "להודות לך" יזכור שהפה נברא להודות לו יתברך, ולא לדבר לשון הרע. ויזכור מעשה מרים, כדכתיב: "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים...". וכשיאמר "באהבה" יזכור על מה דכתיב: "זכור את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר". וכשיאמר "וזכרתם את כל מצות ה'" יזכור על שבת שקולה כנגד כל המצות, וכדכתיב: "זכור את יום השבת". כלומר: שלעולם תזכור יום השבת. וכמאמרם ז"ל: מחד בשבתא לשבתא. ולכן בשיר של יום אנו אומרים: "היום יום ראשון בשבת...". וכשיאמר "מארבע כנפות הארץ" – יניח כנפי הטלית שעל כתפיו לפול למטה. (מגן אברהם סעיף קטן ב'. ואנו אין חוששין לזה. ועיין בפרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק שלישי, ותבין על מה שאין נוהגין כן. ודייק ותמצא קל.). ודע דזכירות אלו יש שאומרים אותם אחר התפילה, ונדפסו בסידורים ששה זכירות: זכירת יציאת מצרים, זכירת מתן תורה, זכירת עמלק, זכירה דהקצפה, זכירת מרים, וזכירת שבת. ואינו אלא הידור בעלמא, דלא מצינו בגמרא ובפוסקים חיוב זכירות אלו. רק זכירת יציאת מצרים הוא חיוב בכל יום ערב ובוקר מדאורייתא. וזכירת עמלק הוא חיוב מדאורייתא לקרוא פעם אחת בשנה. ולכן קיימא לן דפרשה "זכור" היא מן התורה, כמו שיתבאר בסימן תרפ"ה. וזכירת שבת היא חיוב בכל שבת לזכור בתפילה ובקידוש, כדדרשינן: "זכור את יום השבת" – זכרהו על היין'. אבל שארי השלוש זכירות לא מצינו חיוב כלל להזכירם' וכו' (ערוך השולחן סימן ס' סעיפים ג-ד). רבים נוהגים לקרוא את ששת הזכירות לאחר התפילה (וכן גם מופיע בהרבה סידורים), מכך שהבסיס לזה הוא הזיכרון שלהם בק"ש ובברכותיה, נראה שיש בזה עניין של קבלת מלכות שמים (שזהו עניינה של ק"ש). יש בהם כהשתלשלות שבתיקון העולם, שאנו מתחילים לתקן ע"י שיצאנו ממצרים (שכל זמן היותנו בבית עבדים לא יכולנו להיות עבדי ה' כראוי [שרק אדם חופשי יכול להיות עבד ה' כראוי בשלמות] והינו שקועים במ"ט שערי טומאה), ואז קיבלנו את התורה, אבל יש טומאה ויצה"ר בעולם – כמתגלה אצל עמלק שהם שיא הטומאה והרשעות (ולכן שם ה' יהיה שלם בעולם רק כשימחה שם עמלק מהעולם [רש"י; שמות יז,טז]), ועלינו לתקן את העולם ע"י התורה שקיבלנו; אבל בעולם יש יצה"ר המחטיאנו וכן יש השפעה מהאומות (כעין שעמלק בא ופגע בגילוי שם ה' בעולם, ולכן הוא בא קודם לזכירת חטא העגל) [כמובא בברכת ר"א: 'ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם' (ברכות יז,א)], ולכן קורה שנופלים בחטא - שזהו הזכירה של חטא העגל. לאחר הנפילה אנו עולים ומתקנים במשך הדורות את החטא ע"י תורה ומצוותיה ובכך מתעלים וזהו זיכרון לשוה"ר, שהלשון היא הגילוי של חיבור רוחני וגשמי (בין גשמיות האדם ובין רוחניותו – שכלו ודעתו שבא מצלם האלקים שבו), שאנו לומדים תורה ומתפללים ובכך מתקרבים לה', ואף משפיע לכל הגוף הגשמי קדושה (כעין הכרזת רבי אלכסנדרי ששמירת הלשון מביאה חיים [ע"ז יט,ב], ואריכות חיים באה מקדושה [שנדבקים בה' מקור החיים], כך ששמירת הלשון מביאה לתיקון האדם), ובכלל שמירת הלשון היא דוגמה לשמירת תורה ומצוות (והיא מבטאת את מהות האדם – היותו מדבר, ולכן מרמז על שמירת תו"מ ותיקון האדם) וזהו תיקון האדם והעולם מהחטא וטומאה, עד שלבסוף נגיע לתיקון שלם של העולם כמו שיהיה לעתיד לבא, שאז כל העולם יהיה קדושה שזה זיכרון שבת, ששבת היא דוגמה לעתיד לבא ('שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]). נראה שזהו עניינם של זיכרונות אלו, מעבר לחשיבותם העצמית יש בהם זיכרון למהותנו כבנ"י – יעודנו לתקן את העולם לגילוי שם ה', שזה החל ביציאת מצרים ויסתיים לעתיד לבא. לכן מכוונים על כך בק"ש בה אנו מקבלים עלינו מלכות שמים – שמכוונים לעשות את יעודנו לתיקון עולם במלכות ה'. נראה גם שאותם שש זכירות יש בהם נגד התושב"ע, ולכן זה קשור לק"ש שבה יש כנגד עשרת הדברות (' ... רבי לוי אמר: מפני שעשרת הדברות כלולין בהן' וכו' [יר' ברכות א,ה]) שבהם כל התורה גנוזה ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' וכו' [יר' שקלים ו,א]); לכן אלו זכירות שיש לזכור, כעין תושב"ע שזוכרים ולומדים בפה, והם ששה זכירות כנגד ששת חלקי התושב"ע; שכך אנו מבררים את מהותנו כבנ"י, שיש בנו חלק אלוק לתיקון העולם (ויש לו גילוי בתושב"ע שזה החלק שלנו בתורה) והתיקון נעשה בפועל ע"י התורה שגנוזה וקשורה בנו (שפרטי ההלכות למעשה זהו גילוי התושב"ע). נראה שיציאת מצרים מרמז כנגד סדר זרעים – שיצאנו ממצרים כדי לבא לא"י ("ואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש" [שמות ג,יז]). מעמד הר סיני כנגד סדר מועד, שקיבלנו את התורה והועבר לאחריותנו קביעת המועדים (שאנו קובעים ואפילו אם טועים [ר"ה כה,א]). זכירת עמלק כנגד סדר נזיקין – שעמלק הזיק לנו ובגללו באים לנו נזקים (שהוא קירר את פחד העמים [תנחומא "כי תצא" סימן ט]); או כנגד סדר נשים – שהפגיעה בנו היא פגיעה בשם ה' בעולם בשל היותנו עמו של ה', שזהו כעין אשה לבעלה. זיכרון חטא העגל כנגד סדר נשים – שנחשב כאשה המזנה תחת בעלה ('אמר עולא: עלובה כלה מזנה בתוך חופתה' [שבת פח,ב]); או כנגד סדר נזיקין – שבשל חטא העגל נפלנו ביד האומות שהם מזיקים לנו ('... לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה) "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם"' [ע"ז ה,א]). (אולי גם אפשר שזיכרון מעמד הר סיני כנגד סדר נשים, שנעשינו שם ככלה לקב"ה. וזיכרון חטא העגל כנגד סדר מועד, שבזמן [=מועד] מתן תורה [וגם תחילתו בחג שבועות] חטאו בעגל ופגמו בו בכך). זיכרון לשוה"ר כנגד סדר קדשים, שהלשון קשורה לקודש ולכן לשמור על קדושתה ולא לחללה, כעין הנאמר בשלא לעבור על שבועתו ונדרו "לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל,ג), שזהו דומה לקדשים שהם קדושים וצריך ליזהר מלחללם. בנוסף הלשון קשורה לדיבור שהוא קשור לשכל ולדעת שזה גילוי מהחלק האלוקי שיש באדם, ולכן כעין קדשים שזה גשמי המועלה לה' – כעין הלשון והדיבור שהוא דבר גשמי וקשור בה'. זיכרון השבת כנגד סדר טהרות – ששבת מעין עוה"ב, שאז כל העולם יהיה טהור מטומאה. (או שלשוה"ר כנגד סדר טהרות, שזה שמירת הגוף מלהיטמא, שכך יש להיזהר שלא לטמא את הפה והגוף; ושבת כנגד סדר קדשים, ששבת היא יום קדוש). אולי הם גם מרמזים כנגד הימים, שאנו מתקנים את ימי המעשה: יציאת מצרים כעין כנגד יום ראשון, כמו ההתחלה של בנ"י ביציאת מצרים, וכן יציאה מהגלות זה כעין בריאת האור (שזה יציאה מחושך לאור). מתן תורה כעין כנגד יום שני, שבו נעשה הפרדה של רקיע השמים והמים התחתונים, כך שמרמז על הפרדה בין שמים וארץ (כהפרדה בין חול לקודש), ובמתן תורה נעשה חיבור של שמים וארץ (שגם בארץ מתגלית קדושה כשמים). זיכרון עמלק כעין כנגד יום שלשי בו נראתה הארץ, שהתגלה הגשמי החומרי, שצריך לקדשו מחומריותו המדרדרת לחטא, שזהו כעמלק שהם שיא הטומאה המתגלת בארץ. זיכרון חטא העגל כעין כנגד יום רביעי בו נתלו המאורות שהגוים עובדים להם כע"ז, שכך הגוים – הערב רב הם החטיאו אותנו בעגל (רש"י; שמות לב,ד]), ואנו מתקנים זאת בגילוי שם ה' היפך מע"ז. (או שהעגל כנגד יום שישי בו נבראו הבהמות; וממילא כנגד יום רביעי זהו לשוה"ר, שאדם מדבר לשוה"ר על חברו בהסתר וזהו כעין רמז בחושך, ואור וחושך תלויים בשמש. או כנגד שבת שהיא יממה וזמן זה תלוי בשקיעת החמה). זיכרון לשוה"ר כנגד יום חמישי בו נבראו הדגים והעופות, והדגים אינם משמיעים קול, ועופות פורחים כרמז להתעלות שע"י שמירת הלשון האדם מתעלה. זיכרון שבת כנגד יום שישי בו נברא האדם שמתקן את העולם לעשותו מתוקן לעתיד לבא שהוא כעין שבת; וכן יש תוספת שבת שמקבלים עלינו ביום שישי. (או שלשוה"ר כנגד יום שישי בו נברא האדם שיש בו דיבור; ושבת כנגד יום חמישי, ששבת כנגד לעתיד לבא, ועל לעתיד לבא נאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם" [יחזקאל לו,כה], שזהו כעין רמז בדגים הנמצאים במים). שזהו זיכרון של תורה, זיכרון יעודנו לתיקון העולם כולו, להעלות את שנברא בששת ימי המעשה לקדושה.