לאחרונה עם ישראל והעולם כולו חווה תקופה לא קלה, המכונה בפינו 'תקופת הקורונה', תקופה זו גרמה נזקים רבים נפשיים, כלכליים, רוחניים וכו', ברם, תקופה זו הביאה איתה הרבה יתרונות, אחד מהם הוא שבעקבות התקופה עלו שאלות הלכתיות רבות בנושאים הקשורים לה, מה שגרם לפתח את עולם ההלכה בצורה רבה ומשמעותית ולריבוי התורה בעם ישראל.

זכורני בתפילת ערבית, עלתה במוחי מחשבה של שאלה הלכתית הקשורה לתקופה שלנו, ואחרי ששאלתי את הרב מבית הכנסת את השאלה, ולאחר התייעצות עמו החלטתי לנסות לכתוב תשובה הלכתית בדבר בסיעתא דשמיא.

אקדים להביא את דברי מרן השו"ע באוה"ח ס' ד' סעיף יח' וז"ל:

"אלו דברים צריכים נטילה במים: הקם מהמיטה, והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ, והנוטל ציפורניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו. ויש אומרים אף ההולך בין המתים. ומי שנגע במת, ומי שמפליא כליו, והמשמש מיטתו, והנוגע בכינה, והנוגע בגופו בידו ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא – תלמודו משתכח, ואם אינו תלמיד חכם – יוצא מדעתו."

מרן מונה כאן מס' דברים שאם אדם עשה אותם צריך ליטול ידיו, אחד הדברים הקשורים לנידון דידן הוא: הנוגע בגופו בידו במקומות המכוסים, שגם הוא צריך ליטול ידיו.

הרשב"א (ח"א סי' קצ"ג ) אשר הובאו דבריו בבית יוסף בס' ד' ובס' צב', מסביר שלאו דווקא מקום אשר בו טינופת ממש מצריך נט"י אלא אפילו השוק והירך של האדם, ומקומות אחרים המכוסים שבו, מצריכים נט"י, לפי שיש שם מלמולי זיעה.

וכן דעת רבי חיים סופר (כה"ח ס' ד' ס"ק צט') שמי שנוגע בגופו בידו זה הנוגע במקומות המכוסים שבגופו, לפי שיש שם מלמולי זיעה.

וכן פסק מרן השו"ע באוה"ח ס' ד' סעיף כא' ואלו דבריו המתוקים:

"צריך ליזהר בתפילה או באכילה שלא ליגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם, לפי שיש שם מלמולי זיעה (מלמולי זיעה, פירוש זוהמא כעין שעורים קטנים), וכן שלא לחכך בראשו.

וכן פסק באוה"ח ס' צב' סעיף ז' וז"ל:

"מקום מטונף היינו מקומות המכוסין באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה וכן אם חיכך הראש."

ובכן לנידון דידן, שאלתי הייתה לגבי המסכה, האם המסכה שעל פנינו מחשיבה את פנינו כמקום מכוסה שבגוף או שלא, ונפק"מ האם אדם שנגע בזיעת פניו צריך ליטול ידיו לסעודה לתפילה, וללימוד תורה.

נפק"מ מעשית שהרי אנו ניגשים לסעודה ולתפילה הרבה פעמים ביום, וכן לקראת לימוד תורה, ועל כן חשוב שנדע דבר זה, שהרי ידועים דברי הרמ"א בשם ה- כל בו בס' צב' שאסור להתפלל או ללמוד תורה אחרי נגיעה במקומות אלו.

השאלות המרכזיות ההלכתיות שצריכים אנו לברר כדי לענות על שאלתנו הן :

האם פני האדם המכוסות נחשבות כמקום מכוסה.

האם מקומות המכוסים רק מדי פעם נחשבים כמקומות המכוסים.

ואברר ראשון ראשון בס"ד.

האם פני האדם המכוסות נחשבות כמקום מכוסה

נפתח בדברי הירושלמי בתרומות ( פ"ח ה"ג ) שהזכרנו בהקדמה וז"ל:

"אמר רבי יוסי בי רבי בון כל זיעא דנפקא מבר נש סם המות הוא חוץ מזיעת הפנים"

את דברי הגמ' אפשר להבין בשני אופנים.

האופן הראשון הוא שבאמת כל זיעה שבגוף היא זיעה המצריכה נט"י בין זיעת הפנים ובין זיעת שאר הגוף, אמנם הגמ' רק מדגישה שזיעת שאר הגוף קצת יותר חמורה וחשיבא כסם במוות בשונה מזיעת הפנים, ואז נוכל לדייק שנגיעה במקום הפנים מצריכה נט"י בן אם הם מגולות וכ"ש מכוסות.

והאופן השני הוא שכל זיעה היוצאת מן הגוף היא סם המוות, ולכן נגיעה בה דווקא, תצריך נט"י, אבל זיעת הפנים שאינה סם המוות לא תצריך נט"י בכלל, בכל צד שהוא, ואפי' אם יש שם זיעה ואפי' במקרה שהפנים מכוסות.

ולדעתי האופן השני יותר מסתברא בדעתא, שהרי חידוש יותר גדול הוא לומר שאך ורק זיעת שאר הגוף מצריכה נט"י וזיעת הפנים לא, מאשר לומר שזיעת שאר הגוף רק חמורה יותר מזיעת הפנים, ובפרט שגם הגמ' שם אומרת פעמים רבות את המילים אסור ומותר, מה שיכול להוות כחיזוק להבנת הגמ' באופן השני, שגם לפי אופן זה אסור לגעת בזיעת שאר הגוף ובזיעת הפנים מותר.

נעיין עוד בדברי הרשב"א ( ח"א סי' קצ"ג ) וז"ל:

"מסתברא שלא מקום טנופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסין שבאדם לפי שיש שם מלמולי זיעה וכן מחכך בראשו.

אבל מקומות מגולין בפניו ומקום מגולה שבזרועותיו אין זה מקום טנופת שאין שם מלמולין צואה וזיעה וכך אנו נוהגין."

ניתן לדייק בדברי הרשב"א, גבי הפנים, שדווקא אם הם מגולות אז נגיעה בהם אינה מצריכה נט"י, כי זה גם לא מקום טינופת וגם אין שם מלמולי זיעה, אבל אם הם מכוסות, כגון בענייננו ע"י המסיכה, אזי נגיעה בהם אכן תצריך נטילת ידיים, בפרט שמן הסתם יש שם מלמולי זיעה כשזה מכוסה.

ולאלומי האי דיוקא דלעיל חשבתי להביא את דברי מרן השו"ע באוה"ח ס' ד' סעיף כא' וז"ל:

"צריך ליזהר בתפילה או באכילה שלא ליגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם, לפי שיש שם מלמולי זיעה (מלמולי זיעה, פירוש זוהמא כעין שעורים קטנים), וכן שלא לחכך בראשו. אבל מקומות המגולים בראשו ובפניו ובמקום המגולה שבזרועותיו, אין להקפיד."

גם מדברי מרן אפשר לדייק שדווקא מקומות המגולים שבפניו אין להקפיד, אולם במקומות המכוסים שבפניו יש להקפיד, שוב כי אז יש מלמולי זיעה בצורה רבה ומשמעותית.

וכן ראיתי לדייק בדברי הבן איש חי פר' תולדות שנה א' אות יז' וז"ל:

" וכן עוד נמי צריך רחיצה פעם אחת משום נקיות, אם נגע ברגליו או בשאר מקומות המכוסים שבגופו, אבל במקומות המגולים, כגון פנים ועורף וצואר, וכן הידיים עד סוף הזרוע אין צריך רחיצה."

גם מדברי הבא"ח ניתן לדייק את אותו הדיוק שדייקנו מדברי הרשב"א ומדברי מרן, שדווקא מקום המגולה שבפניו אינו מצריך נט"י, אבל מקום המכוסה שבפניו כן יצריך נט"י.

וכן ראיתי לעטרת זקנים ס' צב' ס"ק ז' וז"ל:

"מקום מטונף וכו' המכוסים באדם, לאפוקי במקום מגולה כגון בפניו ובצואר עד החזה, וזרועותיו עד הפרק העליון הנקרא עלבוגי"ן, מותר ליגע במקומות אלו בשעה שעומד בתפילה או עוסק בתורה.

שוב ניתן לדייק מדבריו שדווקא מקום מגולה בפניו מותר ליגע, ואולי כי אין מלמולי זיעה, אולם מקום המכוסה שבפניו נראה שאסור ליגע בגלל שאכן יש מלמולי זיעה כשהפנים מכוסות.

וכן ראיתי להגהות כרם חמד בס' ד' סע' כא' הכותב את כל אלה הדיוקים בפשטות גמורה וז"ל:

"צריך וכו' המכוסים וכו' מילמולי זיעה כו', נ"ל דהעיקר תלוי במילמולי זיעה, ואם לפעמים אפילו במקומות המכוסים אין שם מלמולי זיעה מותר ליגע שם, וכן בהיפוך כשאדם בזיעה ויש לו זיעה, אפילו במקומות המגולים אסור ג"כ ליגע שם, אלא, דכתב מילתא דפסיקא דעל פי רוב יש מלמולי זיעה דווקא במקומות המכוסים."

ובאמת שמח ליבי ויגל כבודי בראותי דברים אלה, שמוכח מכאן בפשטות ובברור שמקומות המכוסים אפילו בפנים, כן יצריכו נט"י בנגיעתם, שהרי כשהן מכוסות יש מלמולי זיעה רבים ואפי' עד מאוד, וכאן הרב כותב שלא משנה איזה מקום זה בפועל מגולה או מכוסה, אם יש שם מלמולי זיעה צריך ליטול ידיים בנגיעה שם.

לסיכום לעניננו, לפי דברי הגמ' בירושלמי, באמת לא נצטרך ליטול ידינו בנגיעה בפנינו במקום המסכה, אולם לפי הרשב"א, מרן השו"ע, הבא"ח, והעטרת זקנים, ניתן לדייק שאכן נגיעה שם תצריך נטילת ידיים.

וכן לפי דעת הרב ההגהות כרם חמד בפשטות נגיעה במקום המסכה תצריך נט"י, שהרי אז, רבו מלמולי הזיעה בפנים.

כעת נשאר לנו לחקור חקירה נוספת, שגם אם נאמר כדברי המצריכים נט"י בנגיעה במקום המסיכה, השאלה כעת היא האם מקום המכוסה מדי פעם נחשב כמקום מכוסה, שהרי המסכה פעם נמצאת על פנינו ופעם לא.

האם מקומות המכוסים רק מדי פעם נחשבים כמקומות המכוסים

נפתח בדברי הפסקי תשובות ס' ד' אות כג' ואלו דבריו הנפלאים:

"והגדרת מקומות המכוסים שבאדם תלוי לפי הזמן ( בקיץ או בחורף ) והמקום, וכגון במקומות שהדרך ללכת בזרועות ומרפקים מגולים אין חיוב נטילת ידיים בנגיעה שם, אע"פ שיש שם זיעה, כשם שאין דין חיוב נטילה בנוגע בזיעה שבפניו ומצחו וכפות ידיו."

 מדברי הפסקי תש' משמע שמקום שמכוסה מדי פעם אינו נחשב כמקום מכוסה, שהרי הוא אומר שכיוון שבקיץ ובחורף הלבוש משתנה, כך גם ההגדרה של מקומות מכוסים משתנית, לכן, גם בנידונינו כיוון שהמסיכה נמצאת על פנינו רק ברוב היום אבל לא כל היום, לא ייחשבו פנינו כמקום מכוסה.

וכן מצינו דבר דומה בדברי הבן איש חי פר תולדות אות יז וז"ל:

"וכן הידים עד סוף הזרוע אין צריך רחיצה, ויד שמאל אפילו אם נוגע בפרק הסמוך לזרוע שמניח שם תפילין עד אחר שני שלישי הפרק ההוא חשיב בכלל מקומות המגולים, ואין צריך רחיצה כלל, אבל יד ימין שאין מניחין בה תפילין של יד, אם נגע באותו פרק שאחר פרק הזרוע צריך רחיצה דחשיב ממקומות המכוסין כיון דאין דרך למשמש שם.

וכן הדדין בזמן שמנקת את בנה שדרכן להיות מגולין תמיד אם נגעה בהם אין צריכה רחיצה, אבל אם אינה מנקת שדרכן להיות מכסות אותם לגמרי אז הם בכלל מקומות המכוסים, וצריכה רחיצה אם נגעה בהם."

ומכאן שתי ראיות לכך שמקומות המכוסים מדי פעם אינם נחשבים כמקומות מכוסים, ואינם טעונים נט"י, האחד הוא מהתפילין שהבא"ח אומר שאין נגיעה במקום הנחת התפילין מצריכה נט"י, וניתן להסביר שהטעם הוא מפני שלא תמיד המקום הזה מכוסה, כגון בזמן הנחת התפילין, וכגון במי שלובש שרוולים קצרים.

והראיה השניה היא, שאשה שמניקה את בנה שבאותו הזמן דדיה דרכן להיות מגולות, אם היא תגע בהם אינה צריכה נט"י, ושוב ניתן להסביר שהטעם הוא מפני שבמשך רוב היום אינן מגולות, וכיוון שזה מגולה עיתים מסוימות אפילו שרוב היום לא, אין זה מצריך נט"י.

וכן כתב בהליכות שלמה בהלכות תפילה פ"כ סע' ט"ז גבי התפילין וז"ל:

"הנוגע בחלק של הזרוע שדרכו להיות מגולה אינו צריך ליטול ידיו".

ובאמת גם כאן ניתן להסביר כמו דברי הבא"ח, שכיוון שזה מקום שהוא מגולה מדי פעם כגון בהנחת התפילין, וכגון באנשים ההולכים בשרוולים קצרים, זה לא נחשב כמקום מכוסה.

אמנם הוסיף (הערה כח) "ומכל מקום יש מקום להחמיר בדבר".

אמנם, החזו"א בספרו בית ברוך חולק כאן על הרב הליכות שלמה, וסובר שצריך להזהר בנגיעה שם בעת הנחת התפילין, מכיוון שזה מצריך נט"י, ואפשר לומר לדבריו, שמקום מכוסה מדי פעם כן נחשב כמקום מכוסה.

וכן ראיתי דבר דומה במה שכתב המג"א בס' ד' סע' כא' ס"ק כג' וז"ל:

"מותר ליגע בידו עד הפרק הנקרא קובד"ו (עד המרפק ולא בכלל) ובצווארו עד החזה".

ובדומה לדברי החזו"א, מוכח מדברי המג"א שמקום המכוסה מדי פעם כן נחשב מקום מכוסה, כי הוא מתיר לגעת עד המרפק ולא במקום שלמעלה ממנו, על אף שהמקום שלמעלה ממנו הלא הוא מקום הנחת התפילין, מגולה מדי פעם.

וכן ראיתי במור וקציעה גבי מקום הנחת התפילין סו"ס צב' כדברי המתירין ליגע וז"ל:

"איברא בזרוע עד הקוברו נראה דלדידן נמי ליכא קפידא בהא ולית דחש לה אע"פ שבתי יד שבכתנותינו ג"כ מצומצמים ומכוונים מאד לסגרן כל היום אעפ"כ אין שם זיעה מצויה כמו בצואר המעולף וכמו בבגד הדוק היטב מעל הכתונת.

על כן הזיעה רבה שם יותר מבשאר מקומות מכוסים משא"כ בבתי יד כנראה לעין ובזה מצאנו ידינו נקיים להנחת תפילין."

גם לדבריו נגיעה במקום הנחת התפילין אינה מצריכה נט"י, ובאמת טעמו הוא אחר ממה שדייקנו לעיל מהבא"ח ומההליכות שלמה, טעמו הוא, שמכיוון שאין שם זיעה מצויה כמו בשאר מקומות המכוסים לכן אין נגיעה שם מצריכה נט"י.

אך, אנו יכולים לדייק גם מדבריו שיש כאן טעם נוסף לפטור מנט"י, והוא כמו שהזכרנו לעיל מס' פעמים, שכיוון שמקום הנחת התפילין מגולה מדי פעם, הוא לא מוגדר כבר כמקום מכוסה, ואינו מצריך נט"י בנגיעתו.

וכן שמחתי בראותי את דברי הרב הלכה ברורה ס' ד' דף קח' וז"ל:

"ומותר לגעת אפילו בשעת התפילה בזרועותיו עד המרפק, וביד שמאל שמניח בה תפילין מותר לגעת עד מקום שקושר בו תפילין, מפני שהוא בכלל מקומות המגולים... ובמקומות שרגילים ללכת בשרוולים קצרים, מותר ליגע בידיו בשעת התפילה עד מקום שדרך בני אדם לגלותו."

מכאן ראיה פשוטה וברורה לכך שמקומות המכוסים מדי פעם אינם נחשבים כמקומות המכוסים, ראיה ראשונה מתפילין, וראיה שניה מהשרוולים, והבן.

וכן ראיתי בשו"ת יחווה דעת חלק ד' סוף סימן ח' וז"ל:

"בסיכום, הלובש חולצה בשרוולים קצרים, המכסים את הזרוע עד המרפק, מותר לו להיות שליח ציבור להוציא את הציבור ידי חובתם, אבל אם השרוולים קצרים ביותר, עד שחלק מהזרוע העליון, שבין המרפק לכתף, מגולה, אינו רשאי לשמש שליח ציבור שאין זה כבוד הציבור, אבל יחיד המתפלל לעצמו מותר לו מן הדין להתפלל בשרוולים קצרים."

ובכן, טעם ההיתר המרכזי והפשוט ליחיד להתפלל בשרוולים קצרים, הוא משום שאין בכך זלזול בכבוד הציבור.

אולם, עלה בדעתי לדייק, שהרי מי שנגע במקומות מכוסים שבגוף, צריך ליטול ידיו כדי להתפלל, ומכיוון שיש כאן היתר ליחיד להתפלל בשרוולים קצרים, אפילו אם הם מגולים עד הכתף, חייב להגיד שמקום זה אינו נחשב כמקום מכוסה, שאם לא כן, היאך יעלה בדעתנו להתיר לו להתפלל כך, הרי יש לחשוש שמא ייגע שם, ויחויב בנט"י.

ומדוע אם כן אין נגיעה שם מצריכה נט"י, אפשר לומר כהסברים דלעיל, שזה בגלל שמקום זה אינו מכוסה תמיד, אלא פעמים הוא מגולה ולכן אינו נחשב מקום מכוסה, וכן כל מקום שהוא פעמים מגולה ופעמים מכוסה, אינו נחשב כמקום מכוסה, ולא יצריך נט"י.

וכן ראיתי בשו"ת שלמת חיים ס' לו' וז"ל:

"שאלה, מי שאינו יכול להיזהר בקשירת תפילין של יד, והוא נוגע בבשר הזרוע בדרך הקשירה, האם הוא צריך אח"כ לילך וליטול ידיו. ובשלמא לעניין ברכת על מצות תפילין אפשר לסמוך אם מחכך היד בכותל וכדומה לניקיון, אבל לתפילה בעינן מים דווקא.

תשובה, נראה דכל מה ששיך להמצווה אין בהנגיעה צורך נטילה, ומ"מ המחמירים תבוא עליהם ברכה."

הכא נמי ניתן להסביר שהרב כאן לא מצריך נט"י משום שזה מקום המגולה מדי פעם ועל כן יוצא מגדר מקומות המכוסים.

אמנם מאידך גיסא חזיתיה לבן איש חי פר' בא אות י וז"ל:

"אשה שמניקה את בנה ומגלה דדיה, אסור לקרות או לברך כנגדה, אפילו היא אשתו וכל שכן באשה אחרת, ויש אומרים דכיון דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידים והפנים, ורק אם אינה מניקה שדרכה להצניע דדיה ומקפדת על זה אז אסור לקרות כנגדה, ויש לסמוך על סברה זו בשעת הדחק".

ואפשר לומר שכמו שגם אם האשה דרכה לגלות דדיה בזמן ההנקה, אז עדיין יהיה אסור לקרות ק"ש כנגדה, ורק במקרה רחוק ונצרך יהיה מותר, וזה לא נחשב כמקום מכוסה רגיל, או כמו שאר אברי הגוף, שאין בעיה לקרות מולו ק"ש, כך גם בענייננו אפילו שבזמנים מסויימים דרכינו להוריד המסכה, עדיין פנינו ייחשבו כמקום מכוסה מפאתם.

וכן ראיתי מילתא חליא מגברא רבה בהליכות עולם דף קכא' – קכב' הלכה ז' וז"ל:

"טפח מגולה באישה במקום שדרכה לכסותו , אפילו היא אישתו, הרי הוא כערווה, ואסור לקרוא קריאת שמע ולברך כנגדה. ואפילו במקום שרוב הנשים הולכות ברשות הרבים בבגדי פריצות ללא שרוולים וכדומה, אין לומר שמכיוון שרגילות ללכת כן, אין זה נחשב לערווה, שאין חילוק בדבר בין הזמנים והמקומות..."

אכן ניתן לדייק, דיוק דומה כדלעיל, שכמו שאפילו אם יש רגילות ללכת בשרוולים קצרים אצל מקצת הנשים, זה לא מתיר לקרוא ק"ש כנגדם, וזה כביכול לא מחשיב את אותם מקומות כמקומות מכוסים רגילים, או כמו שאר אברי הגוף שמותר לקרות כנגדם ק"ש, כך בנוגע לענייננו, אפילו שמדי פעם אנו מורידים את המסכה מעל פנינו, זה לא מבטל אותן מלהיחשב מקום מכוסה.

וכן ראיתי להגהות כרם חמד בהמשך דבריו שהובאו לעיל בס' ד' סע' כא' וז"ל:

"ולפמ"ש יש ליישב מנהג העולם שאין נוטלים הידיים בשעה שמניחים תפילה של יד ואי אפשר שלא יגע בבשר והוא ממקומות המכוסים, כמ"ש מ"א בסע"ק כ"ג אין כו', וא"כ היאך רשאים לעשות הברכה אח"כ או להתפלל, ולמ"ש ניחא דעל הרוב אין שם מילמולי זיעה.

ומ"מ נ"ל דצריכים לשמור הידיים שלא ליגע בבשר קודם הברכה אם אפשר להיזהר, ואם אי אפשר להיזהר צריך לפחות לנקות ידיו קודם הברכה כמ"ש ס' זה סע' כ"ב אם כו', וסע' כ"ג לא וכו', ואח"כ צריך ליטול ידיו במים אם יש לו ורוצה להתפלל."

הנה גם מכאן מוכח שמקום הנחת התפילין, כן נחשב מקום מכוסה, וכן מצריך נט"י בנגיעתו, ושוב, ניתן לשער שטעם זה נובע מכך שאפילו שמקום זה מגולה מדי פעם, אין זה מוציא את זה המקום מגדר מקומות המכוסים שבאדם.

וכן ראיתי ללבושי מרדכי או"ח תנינא ס' כא' וז"ל:

"ולענ"ד דיש להחמיר בכל הנ"ל, דהא בלחם חמודות הביא לעניין גלוי בזרועותיה במקום שדרכה לגלות אם כי הוא דרך פריצות, ובתפארת שמואל הובא ג"כ לאסור אפי' במקום שדרכן בכך כיוון דהיא דרך פריצות ואיסורא קעבדינן.

 ולשונו שם שדרכן לגלות הזרוע עד סמוך לדדיהן, ובנדון זה להצורך בהנקה כמובן צריכות לגלות גם מן הזרוע כמובן, ואם כי החילוק מבואר, דשם איסורא קעבדינן משא"כ הכא דע"כ לצורך הנקה הוא.

 מ"מ לענ"ד דאם כי לעיתים צריכות לגלות, עכ"ז הוה מן המקומות הצנועים, דהא כמה מקומות מן הגוף הצריכים לגלות כמה פעמים ביום בין באיש בין באשה לעניין צרכים הנצרכים וכי לא נחשוב אותם למקומות צנועים."

והנה שתי ראיות לכך שמקום מכוסה מדי פעם כן נחשב מקום מכוסה.

הראיה האחת היא מאשה שרגילה ללכת בזרועות גלויים שאפי' הכי עדיין נחשב המקום כמקום מכוסה.

הראיה השניה היא מאשה הרגילה לגלות דדיה שאפי' הכי עדיין נחשב זה המקום כמקום מכוסה.

וכן הרב אומר ראיה שלישית,והיא שהרי הרבה מקומות בגוף האדם שהוא כן מגלה אותם מדי פעם ביום, ועדיין באמת הם נחשבים מקומות מכוסים ומוצנעים.

לסיכום לענייננו, לפי דברי הפסקי תשובות, ולפי דברי הבא"ח בפר' תולדות, וכן לפי המור וקציעה, באמת מקומות המכוסים מדי פעם לא ייחשבו כמקומות מכוסים, כגון מקום הנחת התפילין, או הדדין, וכן גם פנינו, מקום שימת המסיכה.

גם מהרב יחוה דעת, גבי הלבוש הראוי לתפלה, הוסק שמקום המכוסה מדי פעם אינו נחשב מקום מכוסה, וכן לענייננו.

גם הרב הלכה ברורה גבי התפילין מסכים ומתיר לגעת שם בעת ההנחה, ואין לחשוש, וכן לענייננו מותר לגעת במקום המסיכה ואין לחשוש.

וכן הרב שלמת חיים, סברו כך גבי התפילין, וכן לענייננו.

כמו כן, גם הרב הליכות שלמה סובר כהני רברבי רבנן, אולם כותב שמהראוי להחמיר ולהיזהר בזה הדבר, וכן גם לעניין המסכה יהיה מותר לגעת, אולם יש וטוב להחמיר בדבר.

ובאמת, החזון אי"ש חולק על הרב הליכות שלמה ולא רק כותב שמהראוי להחמיר בדבר, אלא מצריך נט"י, ושוב, כן נדייק לענייננו שנגיעה במקום המסכה תצריך נט"י.

ואכן, מסתייעא מילתא דהחזון אי"ש, מדברי הבא"ח בפר' בא, שמתיר רק בדוחק ממש לאשה שנגעה בדדיה לא ליטול ידיה, אבל באמת מצד הדין ובמצב רגיל, הוא מצריך אותה ליטול ידיים, וכן לענייננו יצריך ליטול ידיים במקום המסכה.

יתר על כן, אתמר נמי, בהרב הליכות עולם, גבי טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, שמקום מכוסה מדי פעם אכן עדיין נחשב מקום מכוסה, כדברי החזון אי"ש והבא"ח, וכן לנידונינו.

וכן הרב לבושי מרדכי גבי האשה זרועתיה ודדיה, הנחשבים מקום מכוסה על אף היותם מגולים מדי פעם, וכן לענייננו מקום שימת המסכה ייחשב כמקום מכוסה.

וכן הרב ההגהות כרם חמד גבי התפילין סובר שנחשב מקום ההנחה כמקום מכוסה, וכן לעניין המסכה.

וכן גם המג"א חולק ואומר שנגיעה שם תצריך נט"י, וכן נדייק לענייננו.

על כן, לעניות דעתי, הלכה למעשה, מכיוון שלגבי הדיון האם הפנים המכוסות נחשבות כמקום מכוסה, ראינו שתי שיטות בדבר, אחת להאי גיסא והשניה לאידך גיסא, יוצא שיש לנו מחלוקת בזו השאלה, ובאמת מחלוקת חשיבא כספק, שהרי ניתן לומר לפי זו השיטה או לפי זו השיטה, ומצאנו עצמנו בספק ראשון.

לגבי הדיון השני, האם מקום המכוסה אין ולאו ורפיא בידיה, מוגדר כמקום מכוסה, גם כן ראינו מחלוקת אשר מספר דעות סוברות שאכן זה מוגדר מקום מכוסה, ומספר דעות סוברות ההפך שלא, ועל כן שוב מצינו מחלקות שחשיבא כספק, והנה לנו ספק שני.

ומכיוון שחיוב נטילת ידיים לאחר נגיעה במקומות המכוסים לצורך תפילה, סעודה, ולימוד תורה, הוא רק מדרבנן, יש לנו כאן ספק ספיקא מדרבנן ואזלינן לקולא, ולא נחייב נט"י בנגיעה בפנינו במקום עטיית המסכה.