"הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז)

רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, היה אומר: אין לך מידה רעה כמידת הגאווה. איך הוא הוכיח זאת? לפי הפסוק: "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" דרשו חז"ל: "אפילו בשעה שהם טמאים (שקועים בטומאת החטא), שכינה עימהם" (יומא נו, עב).

לעומת זאת שנינו במסכת סוטה (ה, עא): "כל אדם שיש בו גסות הרוח (גאווה ויהירות) – אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר:  "גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל" (תהילים קא, ה).

וכן שנינו במסכת פסחים (סו, עב): "כל המתייהר, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו".

ספר "מי השילוח" מציין כי אכן הגאווה היא שורש כל החטאים, כי העניו מבין ויודע שהכל מאיתו יתברך וממילא אינו חוטא לפניו.

לקוח מתוך: "פרפראות לתורה" - מאת מנחם בקר.

                   "ספר לימוד יומי - ותן חלקנו".