הראשון לציון מרן הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל זיע"א מביא בשם הבא"ח (השיעור מוקלט ביוטיוב וגם מופיע בכתב באינטרנט): '"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (ט"ז, א'). שלמה המלך ע"ה אומר במשלי (י"ד, א'): "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידה תהרסנה". אומרים חז"ל (סנהדרין ק"י ע"א): "'חכמות נשים בנתה ביתה' – זו אשתו של און בן פלת, 'ואולת בידה תהרסנה' – זו אשתו של קרח". שמעתי מפיו של חכם מנשה שלו ע"ה, ששמע מפיו של ה'בן איש חי' זיע"א, שתיאר את הדברים כך: בתחילה היתה אשתו של קורח עשירה מאוד, שהרי מובא בחז"ל (סנהדרין ק"י ע"א) שהיה לבעלה אוצרות של שלוש מאות חמורים מלאים כסף וזהב. היתה אשתו מתקשטת בצמידים מזהב מכף ידה ועד כתפה לאורך כל הזרוע, והיתה מתפארת בפני כל נשות ישראל על יופיָם של התכשיטים ועל עושרה. כשהיתה פוגשת את ציפורה אשת משה, היתה לועגת לה ואומרת: ראי לאן בעלי הגיע, לאיזו רמת חיים הביאני, ואילו את – אין לך אפילו טבעת קלה. אמרה לה ציפורה, שהיא זכתה בעושר הגדול ביותר בעולם, היא התורה של משה רבינו שנקראת על שמו, והתעלמה מן הדברים. וכשביקש הקב"ה לכתוב את התורה על לוחות האבנים, הביא למשה רבינו אבן סנפירינון, שהיא האבן היקרה ביותר בעולם. אמר לו הקב"ה (שמות ל"ד, ג'): "פסל לך" – הכן מן האבן את הלוחות, ואת הפסולת תשמור לך. לקח משה את הפסולת, ולא ידע עד כמה היא יקרה (ראה נדרים ל"ח ע"א). הביא אותה לציפורה ואמר לה: לכי ועשי לך טבעת אצל אהליאב. כשראה אהליאב את האבן – נדהם. אמר לציפורה שזהו היהלום היקר ביותר בעולם, ונתפרסם הדבר. כשענדה ציפורה את הטבעת, עזבו כל הנשים את אשתו של קורח, ורצו לראות במו עיניהן את האבן המיוחדת בטבעתה של ציפורה. נעלבה אשתו של קורח וחמתה בערה בה עד להשחית. מיד רצה לבעלה והתחילה לצעוק עליו: ראה מה הבאת לי וכו'. מחמת אותה קנאה הסיתה אותו ויצא למחלוקת. על כך דרשו חז"ל: "'ואולת בידה תהרסנה' – זו אשתו של קורח", כיון שלא היתה שְׂמֵחה בחלקה נקראה "אולת" וסופה שהרסה את ביתה' עכ"ד. דברי חכמים הם עמוקים וצריכים לימוד, ובפרט דברי חכם גדול כבא"ח, לכן נראה לברר דבריו: מן הסתם תאר כך את המעשה ע"פ דברי חז"ל שאשת קרח הסיתה את קרח נגד משה בדבריה כאילו משה לקח לעצמו ולקרוביו את הכבוד (סנהדרין שם), ומן הסתם אם קנאה בהקשר למשה זה בא מקנאה באשתו של משה (שאשה מתקנא שאחרת), ובפרט שחשדו במשה באשת איש ('(במדבר טז, ד) "וישמע משה ויפול על פניו" מה שמועה שמע? אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר (תהלים קו, טז) "ויקנאו למשה במחנה". א"ר שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר (שמות לג, ז) "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה"' [שם]) כך שסימן שהיה כאן עניין שקשור באשת משה – שהוא פרש מאשתו ולכן חשדו שהולך לנשותיהם, ולכן סימן שהיה בעניין קרח קשר לאשת משה – וזהו שקנאה אשת קרח באשת משה; וזה ע"י ששאר הנשים ראו את הטבעת של אשת משה, כך שגם שאר הנשים קשורות, כמו שכלל בנ"י חשדו בנשותיהם; או שבנ"י חשדו בנשותיהם כיון שהם התלהבו ממה שמשה נתן לאשתו, ולכן חשדו שבאות אליו כדי שגם הן יקבלו. הקנאה שהדליקה את המחלוקת באה בעקבות העושר, כמו שמביאה הגמ': '(קהלת ה, יב) "עושר שמור לבעליו לרעתו", אמר ר"ל: זה עושרו של קרח' (שם), ולכן דרש שזה קשור לממון אצל אשת קורח. העושר של משה בא ממתן תורה, מהשאריות של האבן שסותתה בשביל לוחות הברית, ועוד זה מתחבר לכך שמשה פרש מאשתו בעקבות מתן תורה (שזהו שחשדוהו תוך כדי המחלוקת). אשת קרח שמה על עצמה מלא תכשיטים להראות עושרה (וזהו "עושר שמור לבעליו לרעתו" שמתגלה גם אצלה, שחיפשה כבוד לעצמה בהתפארות בממונה), שזה מרמז על כבוד חיצוני, כעין שטענה על הביזיון שמשה עשה לקרח (סנהדרין שם) שראוהו ברבים; ולכן העמיד זאת בצמידים על כל היד, לעומת אשת משה שהיה לה אבן יקרה ולכן זה בטבעת (שבה שמים אבן יקרה). אולם נראה שיש בזה יותר עומק: קרח היה מכובד בשל היותו עשיר וחכם ומנושאי הארון ('אמרו חכמים: חכם גדול היה קרח ומטועני הארון, שנאמר (במדבר ז, ט): "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם", וקרח בן יצהר בן קהת' [במדבר רבה יח,ג]), וכן היה בעל רוה"ק (שראה את שמואל וצאצאיו שמשרתים במקדש בעתיד. שם,ח). המקדש הוא המשך המשכן שהוא כהמשך מתן תורה בסיני (שהשכינה עברה מסיני למשכן, ושם המשיך דבר ה' למשה לומר לבנ"י את המצוות למעשה), ובארון יש את הלוחות שנתנו בסיני, כך שמה שראה קורח את צאצאיו עובדים במקדש וכן שהיה מנושאי הארון זה תחת כח משה שקיבל את התורה מסיני, וכן היותו חכם בתורה זה כהמשך מכח משה שהביא את התורה. לכן אצל אשת קרח זה מתגלה בצמידים כלשון צמודים – שמחובר לכח משה כדי שיתקיים, וכן שמים את הצמידים על היד כרמז להמשך כח – כעין שליחות שזה ידו הארוכה, שהוא רק כהמשך לכח משה (כעין שליח שממשיך את כח המשלח), וכן משה היה השליח של ה' להעברת התורה, ולכן הוא העיקר. לעומת זאת אצל אשת משה זה בטבעת כרמז ללשון טבעו – שזה המקור, הוא העיקר, וזה בגילוי של תורה שזהו אבן מהאבנים של הלוחות, שזהו המקור – מתן תורה. כמו כן, טבעת שמים על האצבע, והגילוי בתורה של מראים באצבע זה בלשון "זה", ובפרט זה נאמר בעניין נבואה: '"זה א'לי" – בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' (רש"י; שמות טו,ב). זה רמז שקרח העז לחלוק כיון שראה ברוה"ק על שמואל, שהיה נביא השקול כמשה ואהרן וכן שאר צאצאיו שהיו בעלי רוה"ק ('וקרח שפקח היה מה ראה לשטות הזה? אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו – שמואל ששקול כמשה ואהרן, שנאמר (תהלים צט, ו): "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ", עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוה"ק (דה"א כה, ה): "כָּל אֵלֶּה בָּנִים לְהֵימָן". אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום?!' [במדבר רבה יח,ח]), אבל האמת היא שמשה הוא גדול הנביאים, שהוא התנבא ב"זה": '"זה הדבר" - מגיד שכשם שנתנבא משה ב"כה אמר" כך נתנבא נביאים ב"כה אמר", ומוסיף עליהם "זה הדבר"' (ספרי; במדבר ל,ב). זהו שאצל אשת משה היה טבעת שעל האצבע כרמז לגדולת משה, כאצבע שמראה ב"זה".