"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה" וגו' (במדבר ח,א-ג). '"ויעש כן אהרן" להודיע שבחו של אהרן שכשם שאמר לו משה כן עשה' (ספרי). '"ויעש כן אהרן" - (ספרי) להגיד שבחו של אהרן שלא שינה' (רש"י). רש"י מביא מחז"ל שהפס' בא לשבח את אהרן שלא שינה, וכי מה החידוש בזה? מה השבח שלא שינה מהמצווה – הרי כל אדם לא היה משנה! אומר הגור אריה: 'להגיד שבחו של אהרן וכו׳. וקשה, מאי שבח יש בזה שהיה מדליק המנורה? ויש לתרץ: דהוצרך צמצום גדול לצמצם שיהיו כולם נגד האמצעי ממש, והוצרך לצדד אותם. ואפילו אם תאמר שהיה נעשה בנר פה מן הצד להניח שם הפתילה, אפילו הכי לא היו הנרות מחוברים במנורה, והוצרך לצדד את פניהם כדי שיהיו מול האמצעי לגמרי, וחומר גדול הוא'. השפתי חכמים מסביר: 'להגיד שבחו. דאל״כ ויעש כן אהרן ל״ל, וכי תעלה על דעתך שלא עשה מה שצוה השם ע״י משה? ואע״פ שבלאו הכי נמי ידעינן שעשה ציווי של מקום, מ״מ דבר גדול הוא זה שהפסוק מעיד על צדקתו וכן כל כיוצא בזה'. משמע שזה נאמר רק כדי לתת שבח לאהרן. אולם עדיין זה לא עונה מה העניין בזה, למה התורה טרחה לומר זאת? אולי אפשר שבאה התורה להעיד על אהרן שכל מה שעשה היה תמיד ע"פ משה בדיוק, שאמנם כאן אין בזה חידוש אבל זה מלמד גם על הפעם שלא עשה לכאורה כראוי – שעשה את העגל; באה התורה ללמדנו על מעלתו של אהרן שתמיד היה פועל ע"פ משה, לתת מידת זכות על אהרן, שגם כשעשה את העגל היה זה ע"פ דרך האמת, שכך היה צריך לנהוג, שאם היה שואל את משה גם הוא היה לו אומר לו שכך ראוי לעשות (כדי לנסות לעכבם לחטוא עד שיבוא משה, וכן כדי שיהיה מקום לכפר לבנ"י [שלא יהרג כהן במקדש], וכן לקח על עצמו בשביל להוריד מבנ"י את מידת הדין). לכן זה נלמד כאן במנורה, שהמנורה בנרותיה מרמזת מצד אחד על בנ"י – "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), ומצד שני על התורה "כי נר מצוה ותורה אור" (שם ו,כג) ולכן כרומז קצת על מתן תורה שאז היה החיבור לבנ"י, ושם חטאו בעגל; ובפרט בהדלקת המנורה שמכוונת כנגד קה"ק ששם הארון: 'דתניא (במדבר ח, ב) "אל מול פני המנורה יאירו" מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה' (מגילה כא,ב), והלוחות (הראשונים) נתנו בסוף הארבעים יום, ובאותו יום גם חטאו בעגל (שטעו ביום, ואהרן עכבם מלחטוא עד למחרת בבוקר). אולי גם אפשר שהמנורה שמסמלת את התורה ובנ"י, בה נאמר שבח לאהרן, לומר שכשמלמדים את בנ"י תורה יש לשבחם ולעודדם בכך ללמוד תורה, גם אם נראה שזה ברור, ואולי אפילו קצת נראה פחיתות לשבח כאלו שלומדים ויודעים מעט שנראה כלא רציני, בכ"א מלמדת התורה שכך ראוי לעשות. אולי גם נרמז בכך על הדרך שיש רמות גבוה מעל גבוה בעבודת ה', שבכל מצווה יכול לעשות יותר ויותר במעלה, ולכן התורה טרחה לומר על מעשיו, שברור שעשה כראוי, ובאה התורה ושבחתו לומר שעשה יותר ממה שיכולנו לחשוב, ומזה נלמד על היחס למצוות וההקפדה עליהם ועומקם. אולי גם התורה באה לספר זאת כדי להודיענו על החשיבות שיש בלימוד וראיית מעשי צדיקים, שיש בזה חיבור קדוש ומעלה גבוה. (ובימנו אפשר להוסיף שזה בא לקעקע את הדעה הרעה שרואים בקדמונים כאילו הם במדרגתנו [מה שמכונה תנ"ך בגובה העינים], באה התורה ומעידה על מעלתם השלמה, לומר שנדע להתייחס אליהם כקדושי עליון שאיננו מגיעים לקרסולי קרסוליהם). האור החיים מסביר: 'גם רמז באומרו "כאשר צוה" וגו׳ להודיע שבחו של אהרן, כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה׳ אלא לצד עשות מצות ה׳, על דרך אומרו (תהלים מ) "לעשות רצונך אלקי חפצתי"'. המלבי"ם מסביר: 'וזה שפרש״י ז״ל: ויעש כן אהרן להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, ר״ל שאהרן עשה כן חצי לוג לכל נר, ובכ״ז אל מול פני נר האמצעי שהוא המערבי העלה כולם, כי נר המערבי דלק בנס וממנו היה מדליק את כולם. והיה שבחו של אהרן שלא שינה, ר״ל שלא הוצרך לשנות לתת בנר המערבי יותר מחצי לוג כדי שידלק עד הלילה כי דלק בנס בזכותו'. ברמב"ן מוסבר על הפס': 'טעם "ויעש כן אהרן" – לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואף על פי שהמצוה כשרה בבניו, כמו שנאמר: "יערוך אותו אהרן ובניו" (שמות כז,כא), אבל הוא היה מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב', ע"פ זה אפשר בדומה גם להבין מה שאמרו חז"ל שזה לשבחו של אהרן זה בא לומר שלא שינה ממה שמשה אמר לו שה' ציוה "דבר אל אהרן ואמרת אליו" (פס' ב) – שכיון שאמר לו לעשות עשה בעצמו ולא נתן לאחד מבניו; שזהו שלא שינה כלל ממה שנאמר בציווי ה', שאע"פ שמצד ההלכה יכול היה לעשות, שאין בכך שום עיכוב, בכ"ז לא שינה כלל ולכן עשה כמו שנאמר למשה לומר לאהרן, שראה זאת כרמז שיש מעלה מיוחדת במצווה הזו ולכן שתמיד יתאמץ לעשותה בעצמו; וזהו "כאשר צוה ה' את משה" שציווה לומר לאהרן "דבר אל אהרן ואמרת אליו". אולי אפשר שבמנורה יש מעלה בנרותיה שהם כנגד בנ"י וכנגד התורה, שעיקר בנ"י זהו הסנהדרין – "עיני העדה", שהם שבעים זקנים (ועוד אחד כדי להכריע) ולכן נרמז בשבע (בגימטריה קטנה), וכן התורה היא שבעה ספרים – 'דא"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן: (משלי ט, א) "חצבה עמודיה שבעה" אלו שבעה ספרי תורה' (שבת קטז,א), חיבור בנ"י עם התורה מתקן את העולם שנברא בשבעה ימים, שזהו הפס' שממנו למדו שיש שבעה ספרים: '"חצבה עמודיה שבעה" – שבעה ימי בראשית' וכו' (רש"י; משלי ט,א), שהעולם נברא בשביל ישראל והתורה (רש"י; בראשית א,א), וכך העולם נתקן כמו שמתגלה במשכן שהוא כנגד בריאת העולם: 'אמר רבי יעקב ברבי אסי: למה הוא אומר "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך" (תהלים כו ח)? בשביל ששקול כנגד בריאת עולם' וכו' (תנחומא "פקודי" סימן ב'), ומרכז המשכן הוא קה"ק בו הארון עם הלוחות. כך המנורה שנרותיה מכוונים לנר מערבי שמכוון לשכינה – לקה"ק ולארון, מרמז על חיבור בנ"י והתורה ותיקון העולם ע"י התורה. זהו מעלתו של אהרן שהיה מלמד תורה לישראל, כתפקיד הכהנים ("כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" [מלאכי ב,ז]) ובפרט של אהרן שהיה מלמד את בנ"י תורה בתורו אחרי שמשה לימד ('ת"ר: כיצד סדר משנה: משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו ... נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו' וכו' [עירובין נד,ב]); וביחד עם זה היה קשור לבנ"י במיוחד (והיה עושה שלום ביניהם כמו שמסופר באבות דר"נ יב,ג), ומתוך כך היה מחברם לתורה (שמאהבתו את הבריות היה גם רוצה בטובתם, והטובה הכי גדולה זה בקרבה לתורה): 'הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות א,יב); והוא היה עובד במשכן שכנגד העולם – לקידוש ותיקון העולם. כך שבאהרן היה מתגלה כל הדברים האלו של המנורה, וכך בהדלקת הנרות היה מכוון בהם לחיבור ישראל והתורה ותיקון העולם, שזה מעלתו שהיה עושה את המצווה במעלתה השלמה כמו שמתגלה בו, שזה הדבר שמשה לימדו ואהרן עשה בשלמות – דבר שאחר לא היה יכול לעשות כמותו, שרק בו התקיים בדיוק כציוויו ה' בשלמות. אולי גם אפשר שאע"פ שזה שייך בו במיוחד, יותר ממשה, בכ"ז כשהדליק את המנורה עשה זאת כעשיית צו ה' למשה, שהתבטל כלפי גילוי התורה דרך משה ולא חיבר מצד מעלתו בכך, אלא עשה כמעלתו אבל כטפל לגמרי למשה, שכך עשה במעלה מיוחדת, וזה גדלות גדולה – ההתבטלות הזו, 'שכשם שאמר לו משה כן עשה', שעשה כפעולה מכח משה, ובזה 'שלא שינה' שהיה לגמרי גילוי צו ה' למשה. אולי באהרן נעשה הדלקת המנורה בשלמות כיון שכל המנורות מכוונים לנר המערבי והוא לשכינה, כך שזה מבטא את אחדות ישראל (שמכוונים לאחד), וזה נעשה דרך גילוי התורה והשכינה (כשאנו מקיימים תו"מ, שלשם מכוון הנר המערבי), שאז (בגילוי התורה והשכינה בנו) מתגלה הצד הפנימי – הנשמה של בנ"י שהיא אחת. אהרן היה שיא המאחד בבנ"י, וגם לימדם תורה, וגם עבד במשכן שהוא להשראת שכינה; ובפרט שזה מתגלה מנורה: '(ויקרא כד, ג) "מחוץ לפרוכת העדות יערוך", וכי לאורה הוא צריך?! והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' (שבת כב,ב), אז התגלתה אחדות שלמה בישראל – שבכך נעשה הדלקה בשלמות כמו שה' ציווה למשה (ומשה את אהרן), וזהו שלא שינה. אולי גם המנורה בת שבעה קנים כנגד החודש השביעי שהם תשרי וניסן (שכל אחד מהם הוא החודש השביעי של האחר), חודשי בריאת העולם בכח ובפועל (ראה 'מועדי ישראל', מאמר 'תשרי וניסן כחדשי בריאת העולם בכח ובפועל', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), שבהדלקת המנורה אנו מאירים את אור ה' בעולם, אנו מגלים את שם ה' שנסתר בעולם; זהו שאת הבריאה בפועל שה' מסתתר בה בעולם, אנו מחברים לבריאה בכח, שבה בולט שה' הוא שברא את העולם – באמירת המאמרות שמקיימים את העולם – שבזה שם ה' מתגלה שעליו עומד העולם (וזה נעשה [הבכח] בשבוע הבריאה, שגם בה מתגלה מספר שבע); אנו מאירים ומגלים את יד ה' הנחבאת בטבע, כמו שרואים שהנר המערבי דולק בנס מעל הטבע, שזה מראה על שכינת ה' בעולם. את זה אהרן כיוון בעשיה ועשה תיקון גדול בעולם בשלמות. אולי אפשר שאהרן עשה אחדות בבנ"י (כמעלתו ברדיפת השלום) בהדלקת הנרות שזהו "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה", שהמעשה שעשה כראוי כאשר צווה ("ויעש כן אהרן ... כאשר צוה ה' את משה") קשור להעלאת נרותיה בכמות הנכונה: '"כאשר צוה ה' את משה" – חצי לוג לכל נר ונר' (ספרי), שיש (בכמות) חצי (לוג) בכל נר (ונר מרמז לאדם – "נר ה' נשמת אדם") וזה מרמז שכל אחד מבנ"י אינו שלם, אלא רק כל בנ"י ביחד זהו השלמות, וכך משפיעים בהעלאת נרות המנורה, ואת זה עשה אהרן בשלמות מכח מעלתו באיחוד בנ"י; לכן היה באהרן הדלקה שראויה לשבח, שעשה בדיוק כמו שה' ציווה למשה ולא שינה בכלום, אלא הכל היה בשלמות בשיא המעלה, בדיוק כמו שה' ציווה בשיא השלמות.