כולנו קוראים את פרשת השבוע בסגנון "שניים מקרא ואחד תרגום" – קוראים פעמיים פסוק מהפרשה ואחר כך את תרגום אונקלוס לפסוק זה. מקור התקנה הוא בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות, דף ח', עמוד א'):

"אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו 'עטרות ודיבון', שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו".

במשך השנים התקנה הפכה להלכה שנפסקה ע"י מספר רבנים, למשל הרמב"ם בספרו "ספר אהבה"(הספר השני בקודקס ההלכתי "משנה תורה"), רבי יעקב בן אשר בספרו "אורח חיים" (החלק ה-1 בספר 4 טורים). אבל למרות ההלכה, הדעות חלוקות הן לגבי אופן הקריאה והן לגבי שפת התרגום . יש גם מחלוקת לגבי אופן קיום התקנה, אבל קצרה היריעה מלפרט אותה כאן.

המחלוקת לגבי אופן הקריאה

לגבי אופן הקריאה הדעות חלוקות. למשל, הגר"א הנהיג קריאה של הפרשה פעמיים ואז תרגום שלה. רבי שניאור זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד) בספרו "שולחן ערוך הרב" הגדיל לעשות את מנהג הגר"א – הוא הנהיג לקרוא על פסוק בפרשה פעמיים ולאחריו את התרגום.

ביהדות ספרד נקטו בגישה אחרת ובתרגום בעל פה. הם קראו פסוק אחד מהמקרא ולאחריו אמרו את תרגומו לי השרח (תרגום לערבית יהודית). לעיתים רחוקות הם גם הקריאו את תרגום הפסוק לארמית (תרגום אונקלוס). 

המחלוקת לגבי שפת התרגום

גם לגבי שפת התרגום יש ויכוח, כך שעד היום גדולי הפרשנים דנים באותה סוגיה – האם תרגום של התורה לשפות לועזיות יכול לשמש כתחליף ראוי לתרגום אונקלוס:

·         מצד אחד רש"י טוען שהכוונה בתרגום הוא בתרגום אונקלוס

·         מצד שני בעלי התוספות והרא"ש טוענים שגם תרגום לשפות אחרות מלבד ארמית (השפה שאליה תרגם אונקלוס) יכול להיחשב כתרגום.

לא באנו כמובן לפתור את הבעיה, אבל לדעתנו החידוש הגדול הוא בהבנה הברורה של שני הצדדים  -תרגום יכול לחבר את היהדות עם שפות אחרות. למשל הט"ז טען שמי שאינו מבין עברית או ארמית יכול להסתפק בתרגום אחר. כלומר, תרגום לשפה אותה הוא מבין. (לדוגמה אידיש).