מדוע דינה של מכשפה הוא 'לֹא תְחַיֶּה', ולא 'מות תמות'

מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (כב, יז)

מדוע כתבה התורה 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה', ולא כתבה 'מות תמות'?

רשב"ם מתרץ שהתורה כתבה 'לֹא תְחַיֶּה', כלומר לא תתייאש מלחקור אחריהם, לא תניחם לחיות על ידי עצלות, אלא חקור אחריהן להורגן.

רמב"ן מבאר שבכל חייבי מיתה כתוב 'מות יומת', משום שחייב מיתה ויש על כך מצות עשה להמיתו, כפי שכתוב 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ', אולם במכשפה לא כתוב 'מות תמות', התורה החמירה בה, להזהיר אותנו בלאו חמור יותר, שלא נחיה אותה, משום שהיא מביאה תקלות רבות והשוטים מתפתים אחריה.

חזקוני מסביר שכדי ללמדנו שכל הקודם לפגוע בה זכה. אם נשהה אותה עד שתעמוד לדין, היא עשויה להינצל.

רבי חיים פלטיאל מבאר שמשום שאם היה מפרש באיזו מיתה ימות, היה עליו להתרות בו, ולא היו יכולים להרגו. לכן כתוב 'לֹא תְחַיֶּה', כלומר לא תניח לה לחיות אפילו לא רגע אחד.

אברבנאל ביאר: "והנה אמר 'לֹא תְחַיֶּה' ולא אמר 'מות יומת', כאומר: אל תאמר בלבבך: למה אהרוג אשה אחת על דמיונות והבלים, שאין בהם ממש וכולם מעשה תעתועים ורעות רוח ומפני זה לא תמיתה. לא תעשה כן, כי הנה אף על פי שהיא אשה, כיון שהיא מכשפה 'לֹא תְחַיֶּה' אותה". באופן דומה ביאר הכתב והקבלה: "אל תאמר: אשה היא, שדרכה להשתבש בהבלים כאלה וראוי לחוס עליה, אלא תמיתנה".