ה' טבת תשפ"ג

רמז העגלות מיוסף ליעקב

הרב יעקב פישר[1]

[כיצד נתפס הצרצר שיצא למסע 'שופינג' בניו יורק]

קטע מעניין להמחשת הרעיון שיובא לקמן מצאתי סיפור המובא ללא שם מספרו, והריני מביאו כלשונו:

חוואי אחד מדרום ארצות הברית הגיע לבקר את חברו בניו־יורק. באחד הימים בשעת הצוהריים, התהלכו להם השניים ליד ה"טיים סקוור". הרחוב רגש ורחש, עשרות אנשים התרוצצו ממקום למקום, ממהרים לנצל את ההפסקה הקצרה שלהם. עשרות מכוניות גדשו את הכבישים וצפרו בעצבנות. נהגי מוניות הגיחו מעבר לפינות בדהרה, מנסים לתפוס כמה שאפשר יותר נסיעות. צופרי אמבולנסים וניידות משטרה יללו ללא הרף. נו, אתם יודעים, צוהריים טיפוסיים בלב מנהטן... קולות הכרך כמעט הופכים אנשים לחירשים. עוד הם מטיילים להם לאיטם ברחוב, אמר לפתע החוואי לידידו: 'היי, אני שומע צרצר!' חברו ענה לו: 'השתגעת? ירדת כנראה מהפסים. זה לב ליבה של ניו־יורק. אין כאן צרצרים, ואין גם צל של סיכוי שברעש הזה תוכל לשמוע צרצר. אתה כנראה יותר מידי מתגעגע הביתה...'.

החוואי נד בראשו והתעקש: 'תקשיב טוב, יש כאן צרצר מצרצֵר!'. כמובן שחברו ביטל את דבריו וניסה לטעון שהוא מפנטז על צרצרים. אבל החוואי אימץ את כל כוח הקֶשֶב שלו. הוא עצר לרגע, ואז פנה לעבר עציץ בטון ענקי שבו היה שתול שיח ירקרק. הוא חיטט מעט בין ענפי השיח, ושלף משם צרצר. חברו, משתאה, אמר לו: 'זה ממש בלתי יאומן! כנראה שיש לך שמיעה יוצאת דופן'. ואילו החוואי ענה: 'לא, השמיעה שלי היא רגילה בהחלט. אוזניי אינן שונות מאלו של כל האנשים מסביב. הכול תלוי במה שאתה רוצה להקשיב לו'. והחבר התעקש: 'זה לא ייתכן! אני למשל, בחיים לא הייתי יכול לשמוע צרצר בבלגן וברעש הזה!'. החוואי הסכים איתו: 'נכון, אתה צודק. לא היית יכול כי כמו שאמרתי, הכול תלוי בשאלה: מה הם הדברים החשובים לך בחיים? הנה, תן לי להדגים לך ניסיון קטן'.

שלח החוואי יד לכיסו ושלף משם כמה מטבעות. בדיסקרטיות הוא הפיל את המטבעות על מדרכת הבטון. ובתוך כל רעש ההמון שמסביב, ראו החוואי וחברו כיצד עשרות ראשים מסביבם נפנים כה וכה, ואנשים בודקים את כיסיהם וארנקיהם כדי לראות האם במקרה אלו מטבעות שלהם שנפלו.

'אתה רואה', אמר החוואי לידידו, 'הכול תלוי במה שחשוב לך בחיים. הרעש וההמולה לא מפריעים לך לשמוע את הדברים הקרובים לליבך'.

<><><><><><><><><> 

רק לאחרונה יצאנו מחג החנוכה. הרבה מתיקות ושמחה יש בימי החנוכה, אבל - נשוב ונזכיר - באמת ובעיקר יש הרבה... חושך דווקא.

שהרי חנוכה לעולם בתקופת החורף, עת ארוכים הלילות וחשוכים ביותר. ולא זו בלבד, אלא שנתקבצו ובאו ימים של חנוכה דווקא אל סיומו של חודש כסלו ואל תחילתו של טבת, שאפילו הלבנה אינה נגלית בם כמעט. חושך. הרבה חושך. ואם לא די בכך, אין מצוות נר חנוכה אלא משתשקע החמה, בחשיכה דווקא.

מעֵבר לכל עניינֵי ורעיונֵי החנוכה, בהם כבר עסקנו, ומבעד לחושך הגדול, בוקע אורו החשוב של הנר הקטן.

אמור מעתה: לא הכמות והגודל והריבוי הם הקובעים חשיבות מהי, כי אם הנקודה הפנימית...

דומה, שזה הרעיון אותו נבקש [לומר] בהתייחס למעבר מן הקטן אל הגדול שמצא לו הראי"ה זצ"ל שלוש מילים קולעות: 'אין קוטן בגודל' (שמונה קבצים ד', קט"ז).^[2]

<><><><><><><><><><> 

 נשוב לעיון בפרשת ויגש, וניגש לענין של גישה.

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה...". שיחת יהודה עם יוסף, גישְתו אליו וגישָתו כלפיו, אינן אלא בגין החשש הכבד לשלומו ולבריאותו של 'אב זקן'. לא קשה להבין בריאותו הרופפת של יעקב אבינו ע"ה לאחר כל שעבר, ואף להזדהות עם ספקנות וחשדנות שמכרסמות בו.

כה רב ועמוק חוסר האמון שמקנן ביעקב, עד כי גם כאשר מבשרים לו בניו בפירוש (מה כו): "עוֹד יוֹסֵף חַי!" – "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם".

לא נחה דעתו של יעקב, וספקות וחשדות שבו אינם מסתלקים אלא לאחר סימן מובהק שהוא רואה

וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף... וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת!... (מ"ה כז-כח).

מה יש בהן - בעגלות הללו - ששובה את לב יעקב ומחזיר לו ביטחון ואמון?

אף רשב"ם, הדוגל ב'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', נדרש לדברי תודוס הרופא (סנהדרין לג ע"א): 'אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים אלא אם כן חותכין האם שלה כדי שלא תלד', לפי שמקפידים היו המצרים לא לייצא רכוש בכלל ובקר בפרט מארצם; והנה כאן רואה יעקב שהמושל בעצמו שולח עגלות – הלוא דבר הוא!

רמב"ן סבור, שמראה העגלות איננו אלא חלק מתהליך ההחייאה שביצעו הבנים באביהם לאחר "וַיָּפָג לִבּוֹ" – 'שנתבטל ליבו ופסקה נשימתו'. הבנים צועקים באוזניו ומראים לו את העגלות כדי לעוררו מעלפונו, וכדי לעורר בו אט אט אמון במתרחש. אלא שלכאורה אפשר היה להגיע לכך גם באמצעים אחרים, ומדוע דווקא עגלות?

חז"ל, שהיו ערים לשאלה זו, ורש"י בעקבותיהם, דורשים בראשית רבה (צ"ד ג') שה'עגלות' אשר שלח יוסף ליעקב, אינן אלא 'הלכות עגלה ערופה', בהן עסק האב עם יוסף בנו עת ליווה אותו ונפרד ממנו בדרכו לראות את שלום אחיו בשכם.

מה הביאם להרחיק לכת עד דרש זה? יש פותרים באמצעות דרשות נוספות... למשל: 'עגלות פרעה' בחילוף אותיות - ערֻפה; ובעל הטורים אף מתחשבן, כדרכו, ומוצא כי "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת" עולה בגימטרייה - ראה בהלכות עגלה ערֻפה.

חז"ל ידעו, וביקשו שנדע אף אנו, כי הקשר העמוק והאמיתי ביותר שאפשר שיהיה בין יהודים בכלל, ובפרט בין אב לבן בישראל, אינו אלא קשר של תורה:

אל יִפָּטֵר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה – שמתוך כך זוכרהו (ברכות לא ע"א).

גם כ"ב שנות ניתוק לא ישבשו קשר תורה, שכך אופי יינה של תורה – שלא זו בלבד שאינו פג ואינו משתכח עם הזמן, אלא שאף מוסיף והולך, מתחזק ומשתבח. אלא שאם כנים הדברים, יכולים היו לעסוק בכל דבר הלכה שהוא, ומדוע, אפוא, דווקא בעגלה ערופה?

נתבונן בפרשת העגלה הערופה:

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ד' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל... וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. (דברים כא א-ט)

ממש כאותו חלל באדמה שנמצא "נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ", כך גם יוסף, שלכאורה "טָרֹף טֹרַף".

ומשלימים חז"ל את שלא תפרט תורה, שכאשר שלח יעקב את יוסף אל המשימה ממנה לא שב, ליווהו, עד שביקשו יוסף לחזור בו. יעקב לימד אז את בנו שאינו רשאי לעזוב. שכך למדו חכמים (סוטה מה ע"ב) מעניין העגלה הערופה, שמצווה ללוות את ההֵלֶך הבודד והזר, ולהעניק לו תשומת לב. שהרי כך מצהירים זקני העיר עורפי העגלה: "יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ", וחז"ל שואלים: 'וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?! אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה' (שם).

ומחלוקת היא בין התלמודים - בבלי וירושלמי - אם ב'לא פטרנוהו' הכוונה לרוצח או שמא לנרצח. כי חוסר חיבה, העדר תשומת לב ויחס קר ומנוכר להלך הבודד עלולים לגרום לו עוגמת נפש ולהביאו לידי ייאוש ולאובדן יֵצֶר הקיום והעמידה על נפשו, כמו גם להתגברות התסכול, יִצרֵי הנקם והכעס עד כדי רציחה.^[3]

בראות יעקב את העגלות אשר שלח יוסף – נסגר מעגל. יודע יעקב - שירא היה שמא ייהרג, ומיצר היה שמא יהרוג אחרים - שהצליח להעביר סוגיית עגלה ערופה לבנו, שלא הרג ולא נהרג, ואף נהג מנהג אחווה ורחמנות באחיו.

רואה יעקב – ותחי רוחו. כמה הרפתקאות ותלאות, חוויות ואירועים עברו יעקב אבינו ובנו יוסף מאז נפרדו בנסיבות טרָגיות. כמה זיכרונות יפים ומשמעותיים צופנים הם בלבבם מימים בם עשו יחדיו בבית עוד טרם פרֵדה. ובכל זאת – ה'עגלות' הן המשיבות לב אב על בנו ולב בן על אביו, הן עיקר, לפי שעדות וסימן הן לתלמוד תורה משותף!

סיפור סיפר מו"ר הרב יהודה עמיטל[4] זצ"ל על אימוני לילה שעשה עת גויס לצבא ישראל הצעיר, כפליט שואה בימי ראשית המדינה. לילה חשוך וארוך היה, כך הוא מספר, ובמחלקה היה אוסף די מקרי של יהודים בני מוצא שונה, גיל שונה ואפילו ביגוד שונה. היה שם גם עולה־תימן די קשיש, יחסית. לאורך כל הלילה נמשכו האימונים, והם כללו ריצה, זחילה, תפיסת מחסה, חפירות ופזצט"א. וכן, הייתה גם הפסקה קלה לכחמש דקות, שבמהלכה אמרו כמה משומרי המצוות שהיו שם 'קידוש לבנה'. עם שחר חזרו הלוחמים הנועזים מן האימון המפרך והמורכב. כאשר נתבקש ה'סבא' התימני לתאר את עלילות אותו הלילה, השיב: 'ברכנו על הלבנה!'...

כל אחד מאיתנו טרוד בעניינים הרבה במהלך חייו, ואפילו במשך יום אחד מהם. חלק מן העיסוקים חשובים ומשמעותיים יותר, וחלק פחות. עניינים מסוימים גדולים ונכבדים, ואחרים – פעוטים וחסרי ערך. כך, לפחות, זה נראה מקרוב ובשעת מעשה. ומה ה'אמת'? את האמת על כל אחד מאיתנו לקבוע לעצמו בעצמו. ישאל נא כל אחד מאיתנו את עצמו: מה, אפוא, מכל מה שעשיתי עיקר הוא עבורי?

יכולים שני אנשים להימצא באותו מקום, לשמוע ולראות דברים זהים, לחוות בדיוק אותה סיטואציה, ובכל זאת יפרש כל אחד מהם את שחווה על פי עולמו שלו, ויחשיב הדברים על פי סדר עדיפות משלו ועל רקע סולם ערכי מיוחד לו.

[כעת מובנת מאוד משמעות 'סיפור הצרצר' שהובא בתחילת המאמר]. ואף אנו נשאל עצמנו: כלום נשכיל לזכור 'עגלות' שלמדנו עם אבא? האם נשמע קולו של 'צרצר'?