"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם... וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"

(בראשית מא, א-יד)

כאשר התורה מתארת את פעולותיו של יוסף, באופן עקבי את כל מעשיו והצלחותיו מייחסת התורה במפורש לה'.

כך היה בבית פוטיפר שיוסף ניהל אותו בהצלחה (בראשית לט, ג): "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ".

כך היה כאשר יוסף הושלך לבית הסוהר, ושר בית הסוהר מינה את יוסף על חבריו האסירים (שם לט, כב-כג): "וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר... בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ".

כך היה כאשר יוסף פתר את חלומות שר המשקים ושר האופים (שם מ, ח): "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי".

על שום דמות אחרת במקרא לא נאמר הדבר ברצף עקבי כזה. יוסף נראה בעיני הקורא, ובעיני הסובבים אותו, אדם החלטי, מסודר ומצליח. אבל אומרת התורה וחוזרת ואומרת, לא יוסף אחראי למעשיו ולהצלחותיו, אלא אלוקים.

אפילו כאשר יוסף דוחה את חיזוריה של אשת פוטיפר, הוא מנמק זאת במפורש במוסר האלוקי (שם לט, ט): "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים".

על הרקע הזה בולט מעשהו של יוסף בסוף הפרשה הקודמת: הוא לוקח את גורלו בידיו. לאחר פתרון החלום של שר המשקים, יוסף מבקש מהשר להזכיר את מקרהו באוזני פרעה ולהשתדל למענו (שם מ, יד): "וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה". ומה קורה אז? השר אכן משתחרר וחוזר לארמון (שם, כג): "לֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ". הנה כי כן, בפעם היחידה שיוסף מנסה להיות אדון לגורלו הוא נכשל כישלון מהדהד.

הזמן עובר, שנתיים עוברות על יוסף (שם מא, א): "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם..." - רק לאחר שנתיים, מה שיוסף רצה שיקרה קרה: הוא יצא לחופשי מהכלא. שחרורו של יוסף קרה לא מפני שיוסף תיכנן זאת. הניסיון שלו נגמר בכישלון. שר המשקים לא זכר אותו ושכח אותו. אבל ה' זכר ולא שכח. ה', לא יוסף, גלגל את האירועים, הלוא הם חלומות פרעה שהובילו לשחרורו.

מה שאנחנו רוצים שיקרה קורה, אך לא תמיד בזמן שאנחנו מצפים לו, ולא תמיד באופן שאנחנו מצפים לו, ולא תמיד מפני שרצינו. אלוקים הוא המחבר/השותף של תסריט חיינו, ולפעמים, כמו בסיפור יוסף, הוא מזכיר לנו את זאת על ידי כך שהוא גורם לנו לחכות - ואז מפתיע אותנו.

זהו בעיני היהדות, הפרדוקס שבמצבו של האדם. מצד אנחנו חופשיים. אין עוד דת אחרת העומדת בתוקף כזה על החופש והאחריות של האדם. אנחנו חופשיים לבחור, ואנחנו נושאים באחריות.

אך יחד עם זאת אלוקים מעורב בחיינו מקרוב. בהביטנו לאחר ממרום שנותינו אנחנו מצליחים לעיתים להבחין בתוך ערפילי העבר בקווי המתאר של סיפור שהתרקם לאיטו, של ייעוד שהתברר לנו בהדרגה, קווים שחלקם שורטטו בידי מאורעות שלא היו בשליטתנו.

בזמן אמת לא יכולנו לחזות כי התאונה שקרתה לנו, המחלה שפקדה אותנו, הכישלון שנחלנו נגד כל הסיכויים, הפגישה המקרית לכאורה, יובליו אותנו לאן שהובילו. אבל במבט לאחור נדמה לפעמים כי היינו כלי שחמט וקודמנו ביד בלתי נראית שידעה בדיוק היכן היא רוצה שנהיה.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "שיג ושיח - קריאות חדשות בפרשת השבוע"