"ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית. ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" (בראשית לט,יא-יב). 'אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר, הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא, נקרא כולו על שמו של הקב"ה. יוסף מאי היא? דכתיב (בראשית לט, יא) "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו", א"ר יוחנן: מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו. "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" רב ושמואל, חד אמר: לעשות מלאכתו ממש, וחד אמר: לעשות צרכיו נכנס. "ואין איש מאנשי הבית" וגו', אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש? תנא דבי ר' ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא. אמרה: אין לי יום שניזקק לי יוסף כיום הזה. (בראשית לט, יב) "ותתפשהו בבגדו לאמר" וגו'. באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות, דכתיב (משלי כט, ג) "ורועה זונות יאבד הון"? מיד (בראשית מט, כד) "ותשב באיתן קשתו" א"ר יוחנן משום ר' מאיר: ששבה קשתו לאיתנו. "ויפוזו זרועי ידיו" נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו. "מידי אביר יעקב" מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד? אלא אביר יעקב. "משם רועה אבן ישראל" משם זכה ונעשה רועה, שנאמר (תהלים פ, ב) "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף"' (סוטה לו,ב). יוסף עמד לחטוא עם אשת פוטיפר, וברגע האחרון חזר בו, וזה בזכות ראית אביו בחלון. מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שהכוונה לתורה שלמד כשהיה אצל יעקב, שהתורה נותנת כח ומצילה מלחטוא (ראה בהרחבה ב'מעשי אבות ב', 'דמות דיוקנו של אביו'). יוסף כביכול ראה את דמות אביו בחלון, למה דווקא חלון? בפשטות אמרו זאת כעין רמז ע"פ הנאמר שלא היה שם אף אדם בבית. אולם זה קצת דחוק כיון שמפורש "ואין איש מאנשי הבית שם בבית" כך שיכלו להעמיד שמאנשי הבית אין אבל יש את דמות יעקב שאינו מאנשי הבית (ונראה שזהו המקור לדרשה על אביו, שבנוסף לדרשה של "משם רועה אבן ישראל" וגו', גם דרשו שאין מאנשי הבית אבל היה את דמות יעקב שם בבית). לכן נראה שאמרו בחלון כעין רמז שבכל מעשיו בבית היה כדי לחטוא (כמו שדרשו קודם), לכן הגילוי של אביו היה כעין מבחוץ. גם אפשר שדרשו "משם רעה אבן ישראל", כעין שנאמר 'משם ראה אבן ישראל', שראה את דמות אביו שאמר לו על אבן האפוד שחקוק בה שמו, וכל זה היה 'משם' ולא 'שם', שהדמות לא היתה שם איתו, אלא 'משם ראה' החוצה בחלון. עוד נראה שזה רומז למדרש: '"ותִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ" וְגוֹ' "וַיֵּצֵא הַחוּצָה". קפץ בזכות אבות, היך מה דאת אמר (בראשית טו) "ויוצא אותו החוצה"' (ב"ר פז,ח). שהכח שהתגלה ביוסף היה מכח האבות, שעם ישראל הופיע כמעל הטבע, שלאברהם לא היה אמור להיות ילדים משרה כמו שאמר לה', וה' ענה לו שיהיה לו, לאחר שאמר לו שיצא החוצה: '"ויוצא אתו החוצה" – לפי פשוטו: הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים. ולפי מדרשו, אמר לו: צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן אבל אברהם יש לו בן, וכן שרי לא תלד אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל. ד"א: הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה' (רש"י). שלכאורה מהו שאברהם אומר שלא יהיה לו, הרי יכל לחשוב לשנות שמו? אלא שגם זה לא היה עוזר אלמלי שה' התערב בכך, והגביהו מעל המזלות, וכך בשינוי שמו יכל להוליד (וכך שתי הדרשות אמת יחד), וזה עשה תוך הוצאתו מהאהל; כך שבחוץ נאמר לו על הזרע שיצא ממנו, על זרע ישראל. לכן בזה מתגלה שבנ"י זו יצירה מיוחדת של ה', יצירה של קודש מעל הטבע. לכן עכשיו מה שהשפיע על יוסף בא מאותה נקודת קודש שיש בנו מעל הטבע שהועברה דרך האבות, וכך התגבר על יצרו הגשמי, וזהו שראה את אביו שקשור בכח הקדושה שבנו (שהוא יעקב מהאבות), ולכן זה בחוץ כרמז למה שהיה אצל אברהם, וזהו שראה את דמות יעקב מהחלון. עוד אפשר שיוסף כבר החל ליפול בתאוותו, אלא שראה את דמות יעקב בחלון, שבחלון רואים החוצה, כך כעין רמז שיוסף ראה למה שמחוץ לבית ששם תאוותו, שמבחוץ לתאוותיו ראה שהוא קשור ליעקב ותורתו, וזהו דמות דיוקן יעקב שמרמז לשכינת ה', לדמות אדם שבמרכבה: 'תנא: עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה' (חולין צא,ב) 'בדיוקנו של מעלה – פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב' (רש"י). ויוסף היה דומה ליעקב: 'רבי יהודה אומר: שהיה זיו איקונין שלו דומה לו' (ב”ר פד,ח). ממילא ראיית דיוקן אביו מרמז גם עליו, שהוא קשור להבאת שכינה לעולם, היפך ממה שהגיע עכשיו בתאוותיו בבית, ולכן זהו שרואה מחוץ לבית, כרמז שראה את יעודו, וזהו שהוא חלק מאבני האפוד שבמקדש, מקום השכינה בעולם (כעין המרכבה הנושאת את המלך, שכך המקדש מגלה את שם ה' בעולם – נושא את שם ה' בעולם). אולי זהו שדרשו את הפס' '"מידי אביר יעקב" מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד אלא אביר יעקב' וכו', שסמכו על המשך הפס' שנאמר בו "אבן ישראל”: 'מידי אבירותיו של יעקב – משם זכה להיות רועה ומשם זכה להיות באבן מאבני ישראל' (רש"י), ו"אבן" נדרש גם: '"אבן ישראל" – ל' נוטריקון: אב ובן, אבהן ובנין, יעקב ובניו' (רש"י; בראשית מט,כד), כך שאולי גם מרמז בנוסף ל'אב ובן' שזהו יעקב ויוסף בנו שהיו דומים ולכן כאחד “אבן”, שזהו שהתחדד ליוסף מהותו ויעודו בעולם להבאת השכינה (וזה עלה ע"י כח התורה שנתנה בלוחות אבן). או בדומה שרומז שראה בעיני רוחו את הדמות שמרכבה (שזהו יעקב) שזהו כעין בשמים, שזהו שראה מהחלון – החוצה לשמים, ולכן חזר בו כשעורר אצלו את חלקו וייעודו בקדושה; אולי זהו גם רמז שראה דמות יעקב שזהו אביו מלמדו, שזהו “והיו עיניך ראות את מוריך" (ישעיהו ל,כ), ש"מוריך" זה המורים שמלמדים את דרך הישר (ראב”ע) או השכינה במקדש (יב”ע) או הקב”ה (רש”י), שכך ביוסף הוא ראה בעיניו את דמות יעקב מורו המלמדו תורה (דרך הישר), ולכן חיזקו בחיבור לקב”ה ולשכינה בעולם (ובפרט הבין על מקומו בגילוי שכינה שבמקדש, כמתגלה בשמו באפוד). יעקב אומר לו על שמו באבני האפוד, מדוע דווקא בזה? בפשטות זה משום ששמו חקוק שם, שזה מראה על קשרו בקדושה, ובפרט על יעודו שזהו לגלות את שם ה' בעולם, שזהו באפוד: “ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרן לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרן" (שמות כח,יב), '"לזכרון" – שיהא רואה הקב"ה השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם' (רש”י), שבשמות באבנים אנו נזכרים לפני ה', וזה ע”י שאנו קשורים לה' והולכים כרצונו ומגלים את שמו בעולם (וזהו שיראה ויזכר בצדקותנו). אמנם גם בחושן היו אבנים עם שמות שבטי ישראל, וגם בו נאמר שזה לזכרון לפני ה' (שם,כט), אלא שבא להדגיש שיוסף חלק מכלל בנ”י, ולכן זה יותר חזק באפוד שם רשומים יחד השבטים (ששה בכל אבן), ולא כל שבט בנפרד, ולכן מודגש יותר ייעודם של כל ישראל יחד לתיקון עולם ('עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם') והוא ימחה מביניהם. גם נראה שבכוונה אמרו אפוד, כיון שבחושן יש גילוי שכינה באורים ותומים, שמראה את דבר ה' (שם,ל), ואילו יוסף שהיה בחו"ל לא היה אצלו גילוי שכינה, שהיה רחוק מהשכינה שבארץ, ולכן היה קשה לו יותר, לכן הודגש דווקא באפוד ששם אין גילוי שכינה כבחושן. אולי גם "אפד" (בתורה בכתיב חסר) בגימטריה 'פה', כרמז מתחת שם אלקים שבגימטריה 'פו', ששם אלקים זהו מידת הדין, שכך רמז לו שבחטאו תעלה נגדו מידת הדין וימחה שמו (שלא כבאפוד שמזכיר את צדקות בנ”י שלא תעלה נגדנו מידת הדין, והוא ימחה משם ולכן תעלה נגדו מידת הדין). אולי גם כרמז שהאפוד מכפר על ע"ז (זבחים פח,ב), ועל הנואף נאמר: 'דרש רבי יהודה בן נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: כל הפרשה כולה לא נאמרה אלא בנואף ונואפת, (דברים כז, טו) "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" וגו', בארור סגי ליה? אלא זה הבא על הערוה והוליד בן, והלך לבין עובדי כוכבים ועבד עבודת כוכבים, ארורין אביו ואמו של זה שכך גרמו לו' (סוטה לז,ב). לכן כרמז שעכשיו בא לנאוף, ויגרם שיעבוד בנו ע"ז (ובפרט שהוא בן מצריה עובדת ע"ז), לכן רמז לו על חטאו באפוד שהוא נגד ע"ז. או בדומה, אשת פוטיפר ויוסף תכננו לחטוא דווקא ביום זה כיון שהיה זה יום חג ולכן אנשי הבית 'והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם', כך שהבסיס לכך שעכשיו באים לחטוא זה מכח הע"ז – שלזה הלכו אנשי הבית, לכן זה קשור לגילוי באפוד כנגד ע"ז, שאנשי הבית הלכו החוצה לע”ז, ולכן נראתה דמות אביו בחלון מבחוץ, כרומז שאין בבית איש ולכן הולך לחטוא, ולכן דמות אביו מזהירה אותו מלחטוא כיון שאין איש בבית (ולכן מבחוץ ולא בבית כרמז לבסיס חטאו). ועוד שיש עכשיו גילוי גדול של ע”ז, ובע”ז יש חינוך להשתוללות היצרים והתאוות (שע”ז מחשיב את הגשמי ותאוותיו), ולכן גם האוירה הזו של חג לע”ז השפיעה לרצון לחטוא בערוה, ולכן הגילוי שכנגד זה הוא באפוד שמכפר על ע"ז, ולכן גם נותן לו כח להתגבר עכשיו על יצרו לחטוא שבא מבסיס גילוי ע"ז גדול בעולם. עוד נראה שנאמר דווקא אפוד שבו שמות בנ"י בשני אבנים, כרמז לשני לוחות הברית, שזהו חיבור בנ"י ותורה, שזהו שהתורה שלמד יוסף אצל יעקב גרמה לו להרהורי תשובה ולימנע מלחטא. ואף בלוחות היו הדברות חרותות: 'ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה' (אבות ו,ב), שכך אע"פ שיוסף היה עבד, ועבד כנוע לגמרי לאדונו, ובפרט כאן שגם יצרו משעבדו, בא האפוד ומרמז על כח חיבור בנ"י והתורה שנותן לאדם חירות אמיתית, ולכן משפיע שלא להיכנע לאדון גשמי וליצר, וכך זהו הכח שהתגלה מהתורה ביוסף שהתגבר על תאוותו ורצון אשת אדונו. אפשר גם שנאמר אפוד כרמז שאשת פוטיפר רצתה לחטוא איתו, ולכן "ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה", שתפסה בבגדו והצליח לברוח מלחטוא ע”י שהשאיר את בגדו אצלה, כך שכעין דימו זאת שניצל ע”י הבגד, ולכן דרשו בפס' "בגד-ו” בגד שבו יש שש, ומהו? זהו האפוד שהוא בגד שיש בו ששה שמות בנ”י בכל אבן, וזהו שאמר לו יעקב שימחה שמו מאבני האפוד, שבו חקוק שמו כאחד מששת השמות שבאבן, לכן דרשו זאת על “ותתפשהו בבגדו לאמר” וגו', לא רק שזהו ההתחלה אלא גם לומר שזהו מקור הדרשה, במילה “בגדו”.