"ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדלמי ושמו חירה" וגו' (בראשית לח,א). '"וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא" ולא היה צריך קרייה למימר אלא "ויוסף הורד מצרימה", ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו? רבי אלעזר ור' יוחנן; רבי אלעזר אמר: כדי לסמוך ירידה לירידה, רבי יוחנן אמר: כדי לסמוך הכר להכר' וכו' (ב"ר פה,ב [בהמשך מפורט יותר דברי ר”י: 'א"ר יוחנן: אמר לו הקב"ה ליהודה: אתה אמרת לאביך "הכר נא", חייך שתמר אומרת לך "הכר נא"' (שם,ט)]). באמצע סיפור מכירת יוסף מובא הסיפור על יהודה, מסבירים חז"ל שזה כדי להסמיך בין סיפור יהודה למה שאמרו ליעקב, או להסמיך למה שקרה ליוסף (ראה עוד ב'מעשי אבות ב', 'סיפור יהודה וסיפור יוסף', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן שליט”א). נראה שזה לא רק השוואה במילים, אלא באו לומר שכל מה שעבר על יהודה קשור למה שעשה ליעקב, וכן למה שקרה ליוסף, שה' גלגל עליו כמו שעשה במכירת יוסף צער ליעקב ויוסף. לכן מיד מובא 'ר"ש בר נחמן אמר: כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים', שזה לא רק עוד דעה מה באה התורה ללמד, אלא יש בזה גם תוספת שהדימוי של ר"א לירידת יוסף זה כולל כל מה שהתגלגל על יוסף שם (אמנם מצד זה היה ראוי להביא את ר”א השני, בסמוך לרשב”נ, אלא שכיון שר”א מדבר על מה שנעשה קודם, שהרי יהודה ירד מגדולתו לפני מה שנעשה עם תמר, וכן החלה ירידת יוסף למצרים לפני שאמרו ליעקב, שהרי מרגע המכירה החלה ירידתו למצרים, לכן הקדימו את ר"א ע”פ הסדר שבמציאות. כמו כן, הפס' של “ויוסף הורד מצרימה” [לט,א] נאמר ישר לאחר סיפור מעשה יהודה, ואילו “הכר” נאמר כמה פס' לפני סיפור מעשה יהודה ולא מיד פס' קודם, כך שבדברי ר”א יש סמיכות גדולה יותר ולכן חזק יותר, ולכן הובא ראשון). אכן בהמשך מביאים עוד דברים של דימוי: 'אמר הקב"ה ליהודה: אתה רמית באביך בגדי עזים, חייך שתמר מרמה בך בגדי עזים' (שם,ט). עוד דימיון נאמר בתנחומא: '"ויבך אותו אביו” מה כתיב אחריו? "והמדנים מכרו" וגו'. אמר ליה הקדוש ברוך הוא ליהודה: אין לך בנים עד עכשיו, ואין אתה יודע צער בנים, אתה טגנת את אביך והטעית אותו ב"טרף טרף יוסף”, חייך תשא אשה ותקבור את בניך, ותדע צער בנים' (תנחומא "ויגש” סימן ט). הרי שנעשה לו כנגד מה שעשה ליעקב. בפשטות משמע שכנגד שרימה את יעקב שיוסף בנו מת וציערו בכך, נענש שיצטער במיתת בניו. אולם נראה שיש בזה יותר דיוק, שיעקב אמר "טרף טרף" ולכן כנגד אמירה כפולה מתו שני בני יהודה; ויותר מזה, יעקב ראה ביוסף כעין בכור, כעין שווה פי שנים מהאחים (ולכן נתן ליוסף יותר מאחרים; ואף החשיב את שני בני יוסף כעין שהם חלק מהשבטים [בראשית מח,ה] שזהו כפול כמו שהבכור מקבל כפול משאר האחים, כמובא בב”ב קכג,א), לכן עונשו של יהודה היה במות שני בניו (וכמו שיעקב קרע בגדיו [לז,כט], כך גם מתו בני יהודה והיה צריך לעשות קריעה). בניו מתו על שלא רצו להקים זרע המשך, שזה כעין שיעקב חשב שיוסף מת ונפסק זרעו שממנו. מכירת יוסף נעשתה כשיוסף נשלח לראות את שלום אחיו הרועים בצאן – שמתעסקים בצאן, ושלום הצאן (בראשית לז,יד), כמו שליהודה היה המקרה עם תמר כשהלך 'לעמוד על גוזזי צאנו' (רש"י; בראשית לח,יב) – לראות את ההתעסקות שלהם בצאן, לראות שהכל תקין. יהודה לא רצה לתת את שלה לתמר כי חשש שימות (בראשית לח,יא), כך שבעצם כעין האשים אותה במיתת בניו, זהו כמו ביחס של יעקב ליהודה, שחשד בו שהרג את יוסף: 'וכל אותן השנים שהיה יוסף חוץ לאביו, היה בלבו של יעקב שיהודה הרגו' וכו' (תנחומא שם). את יהודה הורידו מגדולתו (שם), שזה כעין שיעקב חשב שירד מגדולת מעלתו, שקודם היה ראוי לשנים עשר שבטים ועכשיו נראה שאיבד את עולמותיו: 'מהו "כי ארד אל בני אבל שאולה”? אמר: אני מת עם מיתת הרשעים לעולם הבא, שהבטיחני הקב"ה על שנים עשר שבטים, והרי נטרף אחד מהן, שמא לא זכיתי בהן ואני מת בשני עולמות?!' (שם). יהודה היה צריך ללכת ולהתעסק בצאן כדי לשכוח את צרותיו: '"ויעל על גוזזי צאנו" – היה עולה שם תמיד להתנחם, שישים לבו בצאן וישכח רישו' (רמב"ן; בראשית לח,יב), שצערו היה מלווה אותו תמיד שלכן היה צריך דברים כדי להסיח את דעתו, שזה כעין שיעקב לא הסכים להתנחם אלא צערו היה מלווהו תמיד (“ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם" [לז,לה]). במדרש הגדול נאמר על "ויגד לתמר" – 'נאמר לתמר ברוה"ק "הנה חמיך עלה תמנתה”, כתיב הכא "תמנתה”, וכתיב להלן "וירד שמשון תמנה"' (מדרש הגדול, בראשית לח,יג), נראה שזה כנגד שעל מכירת יוסף שיתפו את ה' בחרם ולכן מנעו מיעקב לדעת ברוה"ק על מכירת יוסף (' … מה עשו? שתפו להקב"ה באותו החרם שלא יגיד לאביהם  … ומצאו יוסף חי והתירו את החרם, ושמע יעקב שהוא חי וכתיב בו "ותחי רוח יעקב אביהם", וכי מתה היתה? אלא שחיתה מן החרם ושרתה בו רוח הקודש שנסתלקה הימנו' [תנחומא "וישב" סימן ב]), לכן כנגד זה ביהודה התגלגל דרך אמירת רוה"ק. את יעקב רימו ע"י הכתונת של יוסף, שהראו לו שמלאה דם (לז,לא-לג), כך גם תמר הטעתה את יהודה ע"י בגדיה – שהחליפה בגדיה והתכסתה בצעיף (לח,יד), ואף אמרה לו שהיא טהורה (ב"ר פה,ז) שזהו שלא היתה נידה שזה דם כנגד הדם שבכתונת יוסף. יהודה גרם שיעקב יחשוב ויאמר לכולם ש"חיה רעה אכלתהו" (לז,לג), וכך היה ליהודה עם תמר שהודה שהיה עם תמר, שאמר לפני כולם שהיתה בו תאוה, שזה הצד החייתי שבאדם, שתפסתו חייתיות רעה, וזה כעין אוכל שזהו הרמז לבין איש לאשתו, כמו "הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט,ו) '"כי אם הלחם" – היא אשתו אלא שדבר בלשון נקיה' (רש"י) [וכן "כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה" וגו' (משלי ל,כ)] (והיה לו תאוה כעין לבשר האשה, כמו החיה שאוכלת בשר). זהו כדברי ר"י שהסיפור נאמר כאן כדי לקשר לנעשה ליעקב. לר"א שהסיפור כאן כדי לדמות ליוסף שהורד למצרים, יש דימוי לגבי אשת פוטיפר, שתמר עשתה לשם שמים (ושתיהן עשו כדי להיות קשורים לבית יעקב). יוסף עמד לחטוא עם אשת פוטיפר (אלא שדמות אביו הופיע בחלון, וניצל ברגע האחרון [סוטה לו,ב]), וכך יהודה היה עם תמר (שלא ניצל). יוסף היה ראוי להוליד הרבה בנים אלא שבעקבות מה שקרה לו במצרים הוליד רק שנים: 'תניא: היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנאמר (בראשית לז, ב) "אלה תולדות יעקב יוסף", אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו' וכו' (שם), וכך גם כעין קרה ליהודה, שיצאו ממנו שלושה אבל נשאר רק אחד, כך שכעין לא יצאו ממנו – שבטל זרעו בהם במותם (וכן מתו על שלא נתנו זרע בתמר, כעין שיוסף יצא זרעו מבין אצבעותיו); ומתו שני בני יהודה כנגד שיוסף היה בשתי צרות – עבד של פוטיפר ובבית הסוהר, וכן במכירתו ידעו שימכר לפחות פעמיים, פעם שמכרוהו הם לסוחרים ופעם שהסוחרים ימכרוהו למצרים, ולכן נענש בשני בנים שמתו כנגד הגונב ומוכר נפש מישראל שדינו מוות (דברים כד,ז). יוסף במצרים בסוף הצרות עלה למלכות, וכך ליהודה בסוף הצרות נולד לו ההתחלה של שורש מלכות בית דוד. יהודה הלך לגזוז צאנו, ועם זה לעשות משתה: 'שהיה יהודה גדול בארץ והיו מתקבצים לו שם לעשות משתה בעת הגיזה כמשתה המלך, והיו העניים הולכים שם, והוגד לה טרם עלותו' (רמב"ן; בראשית לח,יב), כמו שפרעה המלך עשה משתה לכבוד יום הולדתו: “ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו" (מ,כ), ומראש יוסף שמע והבין מה עומד לקרות (ע"פ מה שסיפרו לו השרים את חלומותיהם), ותכנן פעולות – ששר המשקים יגיד לפרעה עליו, וכך גם תמר שמעה מה עומד לקרות (שיהודה בא) ותכננה מה לעשות. אשת פוטיפר ניסתה להיות עם יוסף ביום חגם שהנילוס עולה או יום של תיאטרון שעושים צחוקים (ב"ר פז,ז), שזהו כמו שתמר באה ליהודה כשעלה לגזוז צאנו, שאז עושים משתה כרמז לחשיבות של היום, והוא קשור לפרנסה (שמוכרים את הצמר אח"כ), שזהו כמו היום החשוב שהנילוס עולה, והוא חשוב לפרנסת מצרים, שזהו יום חשוב וקשור לפרנסה; או שהלך לגזוז צאנו כדי לשכוח את צרותיו, כמו שעושים ליצנות בתאטרון כדי לשמוח בזה ולשכוח את צרות החיים. תמר השתמשה בבגדים כדי להיות עם יהודה (שהחליפה וכך לא הכירה), וכן אשת פוטיפר תפסה בו בבגדים כדי להיות עמו (לט,יב). כמו שביוסף אשת פוטיפר תפסה את בגדו של יוסף ועם זה הראתה לאנשי הבית ולפוטיפר שכביכול יוסף בא עליה: "ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו בא אלי לשכב עמי ואקרא בקול גדול. ויהי כשמעו כי הרימתי קולי ואקרא ויעזב בגדו אצלי וינס ויצא החוצה. ותנח בגדו אצלה עד בוא אדניו אל ביתו. ותדבר אליו" וגו' (לט, יד-יז), כך היה אצל תמר שלקחה מיהודה גם את הבגד שלו ('"חתמך ופתילך" – עזקתך ושושיפך, טבעת שאתה חותם בה ושמלתך שאתה מתכסה בה' [רש"י; לח,יח]), ועם זה הוכיחה לו שהיתה איתו, ויהודה הודה לפני כולם שהיה איתה (שיהודה כעין כנגד פוטיפר ושאר האנשים כמו אנשי בית פוטיפר). יוצא שהכל מדוייק, שכל מה שנעשה היה ע"פ דין מידה כנגד מידה על מה שעשה יהודה ומה שגרם בעקבות כך.