בס"ד                                                                                                                     י"ט  באדר ב'  תשע"ד

         יוסף לי - אור - בפרשה – שמיני - שבת פרה

  " ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיִל

   לעֹלה תמימִם והקרב לפני ה', ואל בני ישראל תדבר לאמֹר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה

   תמימם לעלה, ושור ואיל לשלמים לזבח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן כי היום ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם, ויקחו את

   אשר צוה משה אל פני אהל מועד ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', ויאמר משה זה הדבר אשר צִוה ה'

   תעשו וירא אליכם כבוד ה'   "(ט, א-ו)

מיום שנצטוו בני ישראל על הקמת המשכן בי"א בתשרי, חלפה כמעט חצי שנה עד שהוקם, כמו שכתוב(שמות מ, יז):

"ויהי בַּחֹדֶשׁ הראשון בשנה השנית באחד לַחֹדֶשׁ הוּקַם המשכן" היינו באחד לחודש ניסן. ונראה כי לעת הזו חיכו

אהרן ובני ישראל לראות האם כופר העוון חטא העגל בכך שהקב"ה ישכין בחזרה שכינתו במעשה ידיהם. וזה שנאמר:

'קח לך' וכו' לך דייקא היינו לאהרן, כמו שדרשו חז"ל(תנחומא ד): לפי שעל ידי העגל נתפקפקה הכהונה בידך, ובעגל

היא מתבססת בידך. וזה שנאמר 'ואל בני ישראל' וכו' שהרי נגררו אחר הערב רב במעשה העגל, כמו שנדרש(שם):

אף הם יקריבו עגל, שידעו הכול שנתכפר להם(לבנ"י) על מעשה העגל. ויש לשאול, וכי מה ראו בני ישראל להביא

קורבנות יותר מאהרן אלא שידוע שאהרן היה אנוס, ואילו ישראל נגררו אחר הערב רב, כידוע. אפשר לומר אולי

שבזה שצווה את בני ישראל להביא חמישה קורבנות ככפרה: שעיר עיזים, עגל, כבש, שור ואיל, ובזה רצה לרמוז

להם שבמעשיהם כאילו כפרו בכל התורה, כמו שאמרו חז"ל (ספרי דברים, נד): שכל העובד עבודה זרה כאילו כפר בכל

התורה. על כן חמישה קורבנות כנגד חמישה חומשי תורה, כאמור, וזה בחינת מידה כנגד מידה.

וזה שנאמר 'ביום השמיני' היינו בתום שבעת ימי המילואים שהתחילו מכ"ג באדר והסתיימו בראש חודש ניסן, ורק

אז ניתן הסימן מאת ה' יתברך, שנאמר: 'כסה הענן' היינו בו ביום שרתה השכינה על מעשי ידיו של אהרן ועוד נאמר:

'ותצא אש מלפני ה'' וכו', מכיוון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וכו' פתחו פיהם ואמרו שירה וכו', ככפי שמובא

בתורת כוהנים(פרשתא ג), ע"ש. ויש לציין שבמשך כל אותם ימי המילואים משה רע"ה מקימו ומפרקו(היינו את המשכן)

ומקריב קורבנות לה', אך לא שרתה השכינה בכל שבעת הימים הללו שהרי איבד את הזכות לכך לטובת אהרן אחיו

בגלל שסירב לקב"ה במשך שבעת ימי הסנה להיות גואלם של ישראל, שנאמר(שמות לג): 'שלח נא ביד תשלח'. ולמרות

זאת, ברגע שהבין משה רע"ה כי אהרן נבחר ע"י הקב"ה לשמש ככהן גדול ואף בניו וזרעו אחריו, מיד שמח מאוד בלבו

בשבילו וקרא לאהרן ולזקני ישראל והודיע להם את הבשורה. ומשכך נהגו בו בכבוד המגיע לו.   

ונראה לי לומר אולי, לעניות דעתי, ש'ביום השמיני' הכוונה שמיני למניין ולא לחודש כי אפשר שביום השמיני למניין

יומתק הדין בשורשו מה שאין חייב ביום השמיני לחודש. וראייה וחיזוק לכך אפשר למצוא בספירת העומר שהרי היום

השמיני לספירה הוא שמיני למניין ימי הספירה, ועוד שהוא רומז על מידת החסד שבגבורה היינו מידת החסד שבדין.

וזה רמז להמתקת הדין בשורשו היינו יבוא אהרן הכהן שהוא רומז על מידת החסד ומתיק את הדין שנגרם מהעגל

וזה שפירש רש"י ז"ל: להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה, בחינת מידה כנגד מידה, כאמור.     

ואם כל זה שהדין הומתק בשורשו, כאמור, יש להבין למה פתח הפרשה בלשון צער שהרי אמרו חז"ל(מגילה י): כל מקום

שנאמר 'ויהי' לשון צער, וכי איך אפשר שיהיה צער שהלא ביום שהוקם המשכן היה שמחה לפניו במרום כיום שנבראו

שמים וארץ במעשה בראשית.

ובבואי לבאר את העניין, יוסף לי ה' אור בעיניי להתבונן ולחפש את הקשר בין פרשתנו, שלרוב יוצאת בשבת לאחר

הפסח שבו נוהגים להתחיל לקרוא פרקי אבות, לבין התקופה שבין פסח לל"ג בעומר שבהּ נוהגים דיני אבלות בגין

מיתתם של תלמידי רבי עקיבא, כמו שאמרו רז"ל: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכו' וכולן מתו

בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם(יבמות סב:). ועוד מעניין, הקשר שמתחילים לספור ספירת

העומר מיד לאחר פסח, שזה גם הזמן שהחלו תלמידי רבי עקיבא למות 'בפרק אחד' - היינו בין פסח לעצרת, כידוע.

ובטרם ההסבר, איתא בתורת כוהנים שאהרן היה בוש וירא לגשת אל המזבח, ולמרות שמשה רבינו ע"ה לא נבחר

לכהונה, אמר לו: למה אתה בוש לכך נבחרת! אומנם גם לאחר שעשה את רצון ה' בהקרבת כל הקורבנות לא ירדה

שכינה לישראל! ותלה זאת בכעסו של ה' עליו, מיד נכנס משה עמו וביקשו רחמים וירדה שכינה לישראל (רש"י ט, כג).

מכאן רואים את הכבוד הדדי שהיה בין משה לאהרן כי ידעו שכבוד ה' מעל הכול. אך עם זאת, באותו היום התחוללה

טרגדיה קשה והיא מות בני אהרן, נדב ואביהוא בגלל שהקריבו לה' אש זרה. וזה שכתוב(שמות כט):'ונִקדש בִכבודִי',

ודרשו חז"ל(זבחים קטו): אל תקרי בִכבודִי, אלא בִמכוֹבדָי . כי מרוב גדולתם ודבקותם בקב"ה ורצונם הגדול לגלות את

כבודו בעולם, בא הדבר על חשבון שלא נהגו כבוד זה בזה היינו במשה ואהרן כנ"ל. על כן, התחייבו בנפשם ופגעה

בהם מידת הדין ומתו מיתה משונה כמובא(סנהדרין נב:): שני חוטין של אש יצאו מבית קודש הקודשים וכו' ונכנסו בחוטמם

ושרפום. ומה עשה אהרן ברגע שמתו בניו? 'וידום אהרן'!. ובאמת צריך להתבונן איך מגיעים לדרגה של 'וידום אהרן'.

ונראה שההסבר הוא ע"פ מה שכתוב(תהילים קל"ג): שזקן אהרון יורד על פי מידותיו כי הזקן רמז לחכמה, כמו שדרשו

רז"ל(קידושין, לב): 'זקן' נוטריקון, זה קנה חכמה, כלומר שזקן אהרן כלומר חכמתו מתפשטת ויורדת על גופו ע"פ

מידותיו הטובות שקנה לעצמו כי רק ככה יכול היה לשתוק ולהבין שהכול לטובה, וזה כבוד ה' באמת.  

ונראה לומר שמלבד הדברים שאמרו רז"ל על כך שהיו שתויי יין והורו הלכה בפני רבם התחייבו מיתה, עיקר טעותם

הייתה שביקשו כבוד לעצמם, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין נב): וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין

אחריהן וכל ישראל אחריהן אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להן

הקב"ה הנראה מי קובר את מי! ופירש רש"י ז"ל - שבשביל שהיו מבקשים שררה(כבוד) מתו. כי מי שמבקש כבוד

מסתכן בנפשו ובפרט בקודש כי הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. וזה שנאמר 'ויהי' היינו לשון צער, כאמור

לעיל, כי השמחה של השראת השכינה הייתה מלווה בצער, כמו שרדשו רז"ל: אף היא אינה שמחה שבאותו היום מתו

נדב ואביהוא(ויק"ר פי"א, ז).   

וע"פ זה נראה לבאר במאמר מוסגר, עוד טעם חשוב מאוד לכך שביום הכיפורים דייקא אנחנו קוראים בתורה בתפילת

שחרית בפרשת 'אחרי מות' היינו מותם של בני אהרן: נדב ואביהוא. רמז שצריך לשמור ולזכור לבל ייפול ברשתו של

הסטרא אחרא שלא יסיתו לקבל כבוד שלא מגיע לו ח"ו, ואם כבר מגיע לו, חייב לדעת שזה הכבוד צריך ביטול מוחלט

בפני כבוד ה'. כי אחרת יבוא לידי קלקול ויפגע בכבוד חברו ויתחייב בנפשו ח"ו. וזה שכתוב במשנה (יומא פ"ח): עברות

שבין אדם לחברו, אין יום הכפורים מכפר שהרי ידוע שרוב העברות שבין בני אדם לחברו בעיקר בגין הכבוד. נמצא,

שאם לא ירצה את חברו בגין עברות אלו הדין עדיין שריר וקיים, כי אין יום הכיפורים מכפר, לכן יכול שיבוא להתחייב

בנפשו ח"ו.

ואפשר לומר אולי, לענ"ד הדלה, שלזה התכוון התנא הקדוש רבי עקיבא שאמר(ספרא קדושים פ"ד): 'ואהבת לרעך כמוך זה

כלל גדול בתורה' היינו רצה לומר שבשביל להגיע לאהבת רעים יש לנהוג בכבוד זה בזה, כי כשיש כבוד הדדי בין בני

אדם ישכון השלום לבטח ותתרבה האהבה והאחדות שאין גדולה לה בעבודת ה', כפי שמובא בת"כ(פרשתא א, ו): תהיו

כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. ונראה שהכוונה 'בעצה אחת' רצה לומר על מנת למנוע קלקולים

ושיבושים צריך להתייעץ עם גדולי הדור היינו הזקנים כי יש בהם חכמה ומידות טובות, כאמור לעיל. וזו העצה היא

באופן כללי בעבודת ה' ובפרט כאשר מוצא לאדם תפקיד חדש שבא עמו עוד כבוד לאדם שמא יסתכן בנפשו כנ"ל. ואולי

על זה דרשו חז"ל(ויק"ר ט, י"א): אמר ר' עקיבא: נמשלו ישראל לעוף. מה עוף זה אינו יכול לפרוח בלא כנפים, כך ישראל

אין יכולין לעשות דבר בלא זקנים. שהרי בכך שהם מקבלים עצה טובה מהזקנים, כאמור, הקב"ה לא יגרום שתצא

תקלה תחת ידיהם ובכך מתגלה ומתגדל כבוד ה' בעולם.

וע"פ זה גם נבין בסייעתא דישמיא את הקשר בין פרשתנו לבין מותם של תלמידי רבי עקיבא כנ"ל, שלא נהגו כבוד זה

בזה, והתחייבו מיתה משונה, כידוע. כי זה בחינה של בני אהרן שהתחייבו מיתה משונה כנ"ל, בגין שלא נהגו כבוד במשה

ואהרן, כמוסבר לעיל. ולכן, אנחנו מתחילים לקרוא פרקי אבות דייקא בשבת זו על מנת שנתעורר לעבוד על מידותינו

בדרכי אבותינו בחינת משה ואהרן שנהגו כבוד זה בזה וכל אחד מחל על כבודו מרוב ענוותנותו. וזאת על מנת להגדיל

כבוד שמים בעולם. ולא בכדי ספירת העומר יוצאת בעת הזאת שנוהגים דיני אבלות בגין מותם של תלמידיו של רבי

עקיבא כי כל מטרת ספירת העומר היא ההכנה שלנו ליום הקדוש, חג השבועות שהוא יום מתן תורתנו הקדושה. וכפי

שנרבה בהכנה ליום הקדוש הזה כך נזכה להיות כלים ראויים לקבל את התורה. ה' יתברך יזכה אותנו מתוך שאנחנו

נוהגים בדיני אבלות ולומדים פרקי אבות בתקופה זו נבוא להתבוננות ונעבוד על מידותינו בכלל ובפרט על מידת הכבוד

שראוי לכל אחד הירא לדבר ה' לברוח מן הכבוד כמו מאש שהרי אמרו חז"ל(אבות ד): הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים

את האדם מן העולם.

                  פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כשבא איזהו כבוד חדש לאדם, צריך להתיירא מאוד, כי לפעמים בא לו הכבוד בשביל הסתלקות נפשו חס ושלום. על

כן צריך להיזהר לקבל את הכבוד בקדושה גדולה, בשביל ה' יתברך לבד, ולבלי להשתמש עם הכבוד לצורכו ולהנאת

עצמו כלל, כדי שלא יזיק לן חס ושלום, שלא ייקח את נפשו; כי הנפש יקרה מאוד, וצריכין להתפלל הרבה להשם יתברך

שלא יזיק לו הכבוד, שלא תסתלק נפשו ע"י זה חס ושלום; כי הכבוד שורש כל הנפשות, וכשהנפש מסתלקת, היא

מסתלקת לתוך הכבוד שהוא שרשהּ(סימן כבוד, אות יג).

                                                  "נר ה' נשמת אדם  "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

           ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                      ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                            ולע"נ הרה"ג יעקב יוסף בן מרגלית, תנצב"ה