'עשרת הדברות' של חינוך הילדים
'עשרת הדברות' של חינוך
הילדים
וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר
מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ
יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה'... (שמות ל"ב כ"ו - כ"ט).
בפרשת השבוע אנו פוגשים את 'חטא העגל'
המפורסם, חטא נורא ואיום שמחמתו נגזרה כליה על שונאיהם של ישראל, ונלקחה הכהונה
מהבכורים. [עד אז הכהונה הייתה נתונה לבכורים, וכיון שחטאו בחטא העגל נטלה מהם הכהונה,
ועברה לשבט לוי שלא חטא].
עד כאן הפרטים מוכרים וברורים לכל נער וישיש
וזקן וקשיש. אם כן מדוע העלנו זאת לבמה ופתחנו בזה את המאמר?
מפני שחכמי התורה השחילו לנו כאן פרט פצפון
המכיל המון, ובמילים ספורות הם העבירו לנו מיני סמינר 'בחינוך הילדים' והעניקו לנו
את ההגדרה הכי חדה לנושא העדין והרגיש הזה, ורצוננו להחכים בו את כולם למען תועלת
הכלל והפרט. מה כוונת המשורר?
בביאור הפסוק מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה'
[שהובא בראש המאמר לגבי חינוך
שבט לוי לכהונה], מגלים לנו חכמי התורה "שחינוך" פירושו לגרום לחניך להתחבר
לְדָבַר ולקבוע ולחקוק את העניין בליבו, עד כדי כך שזה יהפוך לחתיכה ממנו וילווה
אותו גם בגיל זקנה ושיבה (עיין שמות ל"ה כ"ב שפתי
חכמים המלא).
זו ההגדרה שחכמנו ז"ל נתנו למוסג
'חינוך', וברור שאין זולתה.
ואיך
מורידים זאת לשפת המעשה? מה הרצפט להביא את הילד למציאות כזו - שהחינוך ייקבע בו
וינתב אותו גם כשיהא אבא וסבא רבה?
מי שיקפיד לנוע ולזוע על פי 'עשרת הדיברות של תורת
החינוך' שנראה בשורות הבאות, יש לו את כל הסיכויים להצליח בפרויקט בעזרת ה'.
אך טרם נצא למסע ולהפלגה, רצוננו להכריז את
ההכרזה הבאה:
ידוע הדבר ומפורסם העניין שתורת החינוך אינה
שייכת לחוש השישי והבלשי, אלא הכל חייב להיות מושתת על הוראות חז"ל, מהמסד עד
הטפחות. וכשם שאף אחד לא יעז להיות 'רופא' לפני שהוא עובר קורס מקיף בנושא רפואה,
כך אף אדם לא רשאי להיות 'רופא נפשות' (מחנך) בטרם הוא עובר קורס והדרכה מלאה
בנושא - לרבות ייעוץ מלא עם תלמיד חכם בשעת הצורך, פן יגרום חלילה 'לעיוות' ולא
'לניווט' וחינוכו יהפוך לנזק ונתק בינו ובין בנו, חינוך שהעדרו טוב ממציאותו.
ומדוע מלאכת החינוך כל כך עדינה? מה כל כך
סבוך בלהכתיב עובדות ולחלק הוראות ולנתב לבבות ולהציב מטרות - בהתאם לתחושת הבטן
של ההורה או המורה? התשובה לכך זו התגלית הבאה:
ראיית הילד שונה מראיית ההורה עד אין קץ, ולא
שייך לדבר עם ילד בשפה של מבוגר. לדוגמא: אם תנסה להוציא מילד קטן סוכריה ולתת לו
בתמורה שטר של 100$, זה פשוט לא ילך וההסברים יפלו על אוזניים ערלות, ואם תתעקש
איתו על כך - הוא יראה בך אויב ושונא. מצד שני אם תנסה להוציא ממבוגר סוכריה ולתת
לו כנגדה 100$, לא רק שהוא לא יזעיף לך פנים, אלא הוא גם ישא אותך על כפיים וירקוד
אתך עד דלא ידע.
שורה תחתונה, הילד מדבר וחושב אחרת מההורה,
ולא נגזים אם נאמר שהורה שמנסה לחנך ילד בין שנתיים וחצי, זה בדיוק כמו אפריקאי
שמספר לאנגלי סיפור מצחיק באפריקאית, והוא לא מבין מדוע האנגלי לא צוחק. ומדוע
שיצחק? הרי הוא כלל לא מבין את השפה!
וכיון שכך, איך בכל זאת ניתן לחנך ילדים
ולהצליח? התשובה היחידה היא "ללמוד את הנושא" כהוגן ולהתייעץ עם רב בשעת
הצורך. מסלול נוסף - לא קיים!
דבר נוסף חובה לזכור: אפילו כשמכניסים עוגה
לתנור - אין לאף אחד הבטחה שהעוגה תצליח ולא תישרף, וצריך סייעתא דשמיא לכך. גם
בחינוך הילדים אין לאף אחד הבטחה שההצלחה תהא מנת חלקו. משום כך חובה להתפלל על
הנושא באופן תמידי - מתוך ידיעה שההגה נמצא בידי מלך העולם ואנו עושים רק
'השתדלות' להצלחת רוחניות הילד, כפי שנצטווינו בתורה 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ'
(משלי כ"ב ו').
לאחר שהבנו זאת יש לנו רשות להיכנס לתמצית
תורת החינוך, ולהביא את 'עשרת הדיברות' המרכזיות בנושא. ואין ספק שמי שיפנים אותם
ויצעד על פיהם ירוויח בזה ובבא, וההצלחה תהא מנת חלקו בעזרת ה'.
א) האדם נמשל לעץ השדה (דברים כ'
י"ט). וכשם שלא נותנים לעץ לגדול פרא אלא משקיעים בו ומנווטים אותו -
ובמידת הצורך אף גוזמים ומדבירים אותו 'לטובתו', כך גם את הילד אין להזניח ואין
לאפשר לו לגדול פרא, אלא יש לחנכו ולעצב את דרכו
ולכוין את נשימתו ונשמתו
לעבודת
ה', כדי 'שגם כי יזקין לא יסור ממנה' (משלי כ"ב ו').
כאן המקום להדגיש שככל שהילד קטן יותר כך
החינוך נחקק בו יותר, ממש ההפך ממה שסוברים ברחוב אותם הטוענים שהילד קטן ומה הוא
כבר מבין. זו טעות איומה! מפני שדווקא כשהילד קטן הוא הכי מבין, ומה שמחנכים אותו בגיל
הרך נחקק בו עד זקנה ושיבה. אך כאשר מתחילים לחנכו כשהוא גדול, זה נחקק בו בצורה
עראית בלבד (מלבי"ם משלי כ"ב ו').
ולמרות שחכמי האוב וחכמולוגי הרחוב טוענים
שאין להעניש ילד 'למען צביון נפשו', המציאות מעידה שזו השקפה ללא כיסוי, ואפילו מצטטי
הקשקוש הזה באופן המעשי חיים אחרת. רוצים ראיה?
כאשר מדובר בנושאי 'בטיחות', כולם מסכימים
שיש להניף את שרביט ההסברה - ובמידת הצורך אף את שרביט ההענשה!
לדוגמא: ילד קטן שבורח לכביש באופן שיטתי, כולם
מודים שחייבים להציב לו גבולות ברורות ולמנוע ממנו את הסכנה 'בכל מחיר', ואם אין
ברירה - אזי צריכים אף להענישו. שהרי על בטיחות לא מהמרים - ובזה כולם
מודים ומסכימים, גם יפי הנפש הסוברים שאסור להעניש ילדים.
אלא שכאשר מדובר בענייני תורה ומצוות ומידות
והנהגות ישרות, כאן קמו הליצנים והחליטו שאסור להעניש. ומה קרה פתאום? מדוע את
'הבטיחות' צריכים להכתיב לילד בכל מחיר - אך בתורה ומצוות ותיקון המידות לא? נגלה
לקוראים את הסוד הגדול:
אכן כולם מסכימים שיש לדאוג לביטחון הילד
ולהענישו במקום הצורך, כאשר הוא מסתכן על הכביש. אלא שהויכוח אם יש בכלל 'כביש
רוחני'!
אנו שיודעים שיש דבר כזה 'כביש רוחני' - וילד
שנושר ומתרסק ברוחניות זו תאונה קטלנית שאין כמוה, אין ספק שנחפוץ למנוע ממנו את
התאונה הרוחנית ונשמור על 'ביטחונו הרוחני', לא פחות ממה שאנו שומרים על 'ביטחונו
הגשמי'. אך ליצני הרחוב חיים במתירנות ופתיחות והפקרות עם השקפה שאין דין ודיין
ושופט ותליין, וריסוק רוחני לא נחשב בעיניהם מזעזע, ולדעתם זה פחות חמור מריסוק
גשמי. זה פלא שהם חולקים על צורת החינוך שלנו? זה פלא שאותם שוטים חולקים על
החכם באדם שאמר במילים ברורות חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְּנוֹ? (משלי
י"ג כ"ד).
שורה תחתונה, המחלוקת אינה על 'שיטת החינוך' -
אלא על 'סולם הערכים', והראיה שמפני סכנת מכונית הם נרתעים ואת הילד מענישים. אך
במקום לגלות לציבור שהויכוח הוא אידיאולוגי, הם מפרסמים שהויכוח הוא על 'שיטת החינוך'.
נכון שזו בדיחה יפה ללא כיסוי?
ב) חובה להדגיש 'שהענשה' אין כוונתה לחבוט בילד
עד שתצא נשמתו, זה גם לא חייב להיות 'מכה קטנה', אלא מומלץ להפעיל דרכי הענשה אחרים.
לדוגמא: לבקש מהילד לחזור מגן המשחקים 'רבע
שעה יותר מוקדם', ובמקרה חמור יותר למנוע ממנו באותו יום לצאת לשחק. לדחות לו
קנייה של דבר שהובטח לו, ובמקרה חמור יותר 'לבטל לו את הקנייה'. ניתן גם 'ליזום'
נתינת ממתק לשאר ילדים שהתנהגו כהוגן - ולמנוע זאת ממנו, וכן על זה הדרך. הצד
השווה שבכל הדוגמאות הללו זה שהילד נענש אך לא הוכה, וזה מרכך לו את עיכול הנקודה
שחפצנו שישתנה בה. אך 'הכאה קטנה' צריכה להיות שמורה אך ורק למקרים שבהם נסגרו
כל הדלתות האחרות, ואין לנו כלים חילופיים לחדור באמצעותם לנפש הילד.
כמובן שאדם שכל עשר דקות נגמרים לו הכלים והוא
מפעיל את שיטת ההכאה 'בלית ברירה', עליו לעשות בדק בית רציני מדוע המצב כך. האם
הילד באמת חריג? (99% מהמקרים שהילד אינו חריג), או שמא שיטת החינוך אינה נכונה
(99% מהמקרים שזו הבעיה), וכמובן שחובה להיוועץ עם מחנך ירא שמים כיצד להתייעל
במקרה הזה ולהימנע משגיאות להבא.
ג) לאחר שהגענו עד הלום והבנו שחובה לחנך את
הילד, חובה להדגיש שההענשה והמחמאה אינם 'המטרה' אצל המחנך אלא הם 'כלי עזר' למען
מטרה אחרת, והמטרה האמיתית היא שבעתיד הילד ידע לצעוד לבד בהר ה' מבלי ליפול
ולנבול ברוחניותו (מצודת דוד משלי כ"ב ו').
[בעצם ההענשה והמחמאה הם 'אמצעי', ויציבותו הרוחנית של הילד זו 'המטרה'].
ד) משום כך אסור למחנך לחנך מתוך קרירות
ונוקשות וחוסר אהבה וחמימות, אלא הוא חייב להפעיל את כלי העבודה (ההענשה או
המחמאה) עם הרבה חום אהבה ורגש, ולשדר אכפתיות אמיתית לילד 'כל הזמן', גם בזמנים
הכי קשים. וכפי שניסחו זאת חכמנו ואמרו שצריך
להראות 'כעס הפנים', אך לא 'כעס הלב' (מסילת
ישרים י"א בקטע האחרון על 'הכעס').
ה) אסור למחנך לערב בחינוך 'מטרות נוספות'!
לדוגמא: אם המחנך הגיע למסקנה שיש להעניש את הילד בגין חוצפה וכדו', בזמן ההענשה
כוונתו חייבת להיות זכה מיצר נקמנות... ממלחמת כוחות... מרצון להראות שהוא הבוס
והמנהיג, ושאר ירקות. ומי שמערב "גם" את הקשקושים הללו בזמן ההענשה, הרי
שאין זה 'חינוך' אלא 'חיכוך', ויידע אותו הורה שהוא נכשל באיסורי בן אדם לחברו
ואכמ"ל. [את היסוד הזה מצאנו כבר בהלכות לשון הרע בכְּלָלֵי 'דיבור לתועלת' (עיין חפץ חיים כלל י' הלכה ב' בתנאי החמישי, ובבאר
מים חיים אות י')].
ו) גם אם המחנך פועל בתום לב וכונתו אך ורק
לטובת הילד, אין זה סותר שהילד חייב לחוש זאת. שהרי אם בזמן החינוך הילד חש
את ההפך והוא מפרש את פעולת החינוך בצורה שלילית והוא רואה באבא 'אויב' ולא
'אוהב', הרי שהחינוך הזה לקוי. כיון שהילד מפתח ריחוק וניכור ושנאה, וכבר גילה לנו
הרמב"ם שמי שנגוע בשנאה - מוציא את הדברים מהקשרם ומעקם את המשפט וההיגיון ומְפַתח
חשיבה נגדית כלפי רעהו, ואינו מסוגל להתכופף ולקבל אפילו דברי אמת, וזה נאמר על
מבוגרים שמופלגים בחכמה ויראה - וכל שכן על ילדים והורים (רמב"ם
סנהדרין כ"ג ז').
משום כך אסור לתת דריסת רגל למציאות כזו
שהמחנך והחניך יהפכו 'לאויבים גלויים או סמויים', מכך לא תצא לְעולם בנייה ולא
יבוא כל תועלת, אלא רק ההפך.
ז) איך באמת יודעים כיצד הילד מפרש את חינוך
ההורים? כיצד ניתן לדעת אם הילד מבין שאנו חפצים בטובתו באמת - או שהוא סבור
שמתעללים בו שלא בצדק? 'על פי התנהגותו שאחר כך'.
אם לאחר זמן [קָצַר] הילד מתקרב אלינו ומסוגל
לחייך לעברנו ולהתנהג עימנו ללא מחיצות, אם נעימה לו השהייה במחיצתנו וערוצי
התקשורת בינינו פתוחים 'באופן מלא', סימן שהוא הבין שהפעולה החינוכית שנקטנו כלפיו
הייתה למען בנייתו, והיא נבעה ממסירות ואחריות כלפיו.
אך אם הוא שומר על מרחק והוא חסום כלפינו,
[וכל שכן אם הוא שומר טינה... מסתגר בתוך עצמו... נפשו נראית שבורה...], זה סימן מובהק
שהוא רואה בנו 'אויב' ולא 'אוהב', וצריך לבדוק מחדש את "גישת ומינון
העונש" שהפעלנו כנגדו.
למען חידוד הדברים נגלה שהגישה צריכה להיות
כמו 'רופא שיניים'.
בזמן שהרופא מטפל בלקוח ועוקר לו שן רקובה,
הלקוח מתפתל על הכסא מתוך כאב. אך לאחר הטיפול הלקוח מחייך ומשלם ואף אומר תודה,
ואין לו שום כעס על הרופא. מדוע? מפני שברור לו שהטיפול היה לטובתו - וההכרח לא
יגונה, ואם הוא יפגוש למחרת את הרופא ברחוב - הוא יחייך לעברו בפה מלא, ללא טיפת
טינה.
כך גם בחינוך. ברור שמעשה ההענשה כואב לילד,
וזה טבעי שהוא לא מחייך 'באותו זמן'. אך אם לאחר מכן החינוך מוביל אותו לדכדוך
וכו' והקשר התקין המלא והחמים לא חוזר לקדמותו, זה סימן שהלקוח (הילד) סבור שרופא
השיניים (האבא) עקר לו שן (העניש אותו) בצורה שאינה נכונה והכאיב לו במינון לא
צודק, וזה אמור להדליק למחנך נורה כתומה ואדומה, וחובתו לבחון מחדש את 'הגישה
והמינון' שהפעיל. כדי שבפעם הבאה, לא תצא שוב תקלה מתחת ידו.
ח) חובה לדעת שאין דבר כזה 'מחירון עונשים'
כללי. אין קטלוג של... שברת עציץ - קבל שלושים ותשע מלקות. לא התפללת יפה - תעמוד
בפינה עד השקיעה. זלזלת בשיעורי בית - תעתיק את מזמור קי"ט שבתהילים 200 פעם.
אין דבר כזה!
כיון שלכל ילד יש נתונים שונים וכוחות נפש
אחרים, כמו כן הגילאים שונים ועוצמת היצרים של כל אחד שונה מרעהו, לאחד קל לקום
מוקדם אך קשה להשקיע בלימודים - ולשני בדיוק ההפך, ולא יתכן להשית את אותו עונש על
שתי ילדים שחטאו באותו מעשה מבלי שנבחן ונאבחן את כל הנתונים של כל אחד לחוד,
הגיל, כוחות הנפש, המצב הנפשי וכו'. מי גילה לנו את הסוד הזה? חכמנו ז"ל.
היכן?
אדם שחטא ועונשו במלקות, התורה מודיעה שעליו
לקבל 39 מלקות לא פחות ולא יותר (רמב"ם סנהדרין י"א א'),
ויש נימוק מדויק מדוע נבחר דווקא המספר הזה (רבינו בחיי
דברים כ"ה ג'). אך באותה נשימה התורה מכריזה שאין היתר להלקות
את החוטא בטרם יבוא רופא ויאמוד את נתוניו הגופניים, הגיל, מצבו הבריאותי וכו',
ורק לאחר בדיקה מלאה - מותר להכות את החוטא בהתאם לכוחותיו. והיה אם יתברר שהוא
מסוגל לקבל רק שתי מלקות אין להוסיף על זה (שם ב'), ואם שוטר
בית הדין יתן לו שלושה מלקות והוא ימות בגין כך, אותו שוטר אינו מכונה 'מחנך' אלא
'רוצח' רח"ל, ובמכה הנוספת שנתן הוא עבר גם על שתי איסורי דאורייתא [של 'לא
יוסיף' ושל 'פן יוסיף'] (עיין רבינו בחיי דברים כ"ה ג').
בהענשה חינוכית, יש לשים לב ולפעול עם הגישה
הזו ממש. שהרי אם המחנך ישגה ויצור 'הרג' בתחום החום והאהבה והקשר בין הילד לבינו,
אם הילד ייפצע נפשית בגין כך, הרי שזה לא
'חינוך' אלא 'חיכוך' והתעללות בחסר ישע וזה נוגד את היסוד של 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל
פִּי דַרְכּוֹ', שיש לחנכו על פי הנתונים שלו (מלבי"ם
משלי כ"ב ו').
ט) כאשר רוצים לכופף עץ לצד שני - אי אפשר
לעשות זאת בבת אחת, כדי שהעץ לא יישבר. מה עושים? מכופפים את העץ מעט וקושרים לעמוד
תמך, למחרת מגדילים את הכיפוף וקושרים שוב לעמוד, מחרתיים עוד קצת, וכעבור 'תקופת
הסתגלות' שהעץ עובר - העץ מצליח לשמור על הכיוון שהכתבנו לו, גם ללא החבל.
אותו מסלול צריך להפעיל גם בחינוך. אי אפשר
לחנך ילד לשינוי קיצוני בבת אחת, מפני שזה עלול להיות גדול עליו ולשבור אותו
חלילה. אם כן מה עושים? היום מעט, מחר עוד קצת, כעבור זמן הוא מתרגל לעומס
ולדרישה, ומתקבע בו השינוי.
לדוגמא: אדם יושב יום אחד עם עצמו לבדק בית
רוחני, והוא מגלה שבנו כבר גדול - והוא לא מגיע לתפילת שחרית של שבת לבית הכנסת.
אין לו רשות להורות לילד בשבת הבאה להגיע
לתפילה מתחילתה ועד סופה. מפני שמדובר בשעתיים וחצי של ישיבה על כסא ולא בטוח
שהילד בנוי לכך, ויש סכנה שהוא ירגיש 'ארי בסוגרו' 'ועציר בכלאו', והוא עלול לשנוא
את התפילה חלילה.
מה כן צריך לעשות? בתחילה לדאוג שיגיע באמצע
התפילה ולבקש מהילד לברך ברכות השחר ולקרוא שמע ולהתפלל תפילת לחש, ולאחר מכן
לשלוח אותו חזרה לבית... כעבור שלושה שבועות כבר אפשר לדרוש ממנו להיות נוכח גם בחזרת
הש"ץ ולענות אמן, וללכת אחרי ברכת כהנים... כעבור זמן לדרוש שיהיה לפחות עשר
דקות ראשונות של קריאת התורה... וכן הלאה. בצורה כזו הילד מתרגל לעומס, ומצד שני
הוא גם שומר על יציבות. כאן המקום לציין שהמסלול הזה הוא אחד ההסברים בפסוק
'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ' (מלבי"ם
בפירוש המילים, משלי כ"ב ו').
י) מי שלא יודע לעמוד במדריך הזה, אין לו רשות
לחנך (להרוס) את ילדיו, שהרי ביתו אינו 'מעבדה' וילדיו אינם 'שפני ניסיונות', ואת
הסטאג' עליו להשלים בדרכים אחרות. [חובתו ללכת לסדנאות והרצאות, לשמוע את הסדרה
המפוארת של הרב יחיאל יעקובסון שליט"א והדומים לו, ולהתייעץ עם תלמיד חכם מובהק
לפני כל פעולה חינוכית שעלולה להצר את צעדי הילד]. מי שלא נוהג כך, עלול
להיכשל בנושא חמור של 'בין אדם לחברו',
כלפי ילדיו.
עד כאן דשנו ופירטנו את עשרת הדיברות הבסיסיים
בחינוך, כמובן שזה הרבה יותר רחב ועמוק, אך כאן נמצא התמצית שצריך להריץ בראש לפני
כל 'הענשה חינוכית'.
אין ספק שמי שיצעד על פי המתכון הזה שמושתת על
מקורות חכמנו ז"ל, בעזרת ה' ההצלחה תהא מנת חלקו, ואלוקים יצילו מכל מכשול
ונחשול בין קטן ובין גדול.
מי חולק?
