לרב ארז שלום רב,

אני כותבת לך מכיוון שמציק לי מאוד שאני לא מצליחה לראות את עצמי בשום קהילה, בגלל ההפרדה בין המינים. המשפט בתפילת השחר היפהפייה "ברוך אתה...שלא עשני אישה" - מקומם אותי כל בוקר מחדש.

המקום היחידי שהרגשתי בו בבית היה בקהילה יהודית במילווקי, שם התארחתי לפני שלוש שנים במסגרת פרויקט אמנות שעשיתי שם. בית הכנסת שם היה חלל מואר ופתוח. גברים, נשים וילדיהם עמדו וישבו ושרו וקיבלו את השבת ביחד, באהבה ויראה. בית הכנסת שם היה מקום חי ותוסס, שוקק חיים ואהבת הא-ל. חשתי שם שמי שאני, אישה יהודייה, זה טוב ונכון. אף אחד לא הביט עלי לא מלמעלה ולא מלמטה, לא בחשש ולא בגניבה. אלא בגובה העיניים. מה שיש לי פה זו עזרת נשים צרה וצפופה. בקיץ גם חמה ומיוזעת. אני הולכת לבית הכנסת רק ביום כיפור, וגם זה רק בשנים האחרונות. ביום כיפור האחרון הרגשתי נפלא כי מצאתי חברה טובה שישבה לידי וזימרנו והתפללנו ביחד.

אני רוצה לשמוע גם נשים שרות בבית הכנסת. אני רוצה שקולנו יישמע. אני מבקשת, למרות ההבדלים הברורים בינינו, הנשים והגברים, להיות שווה בין שווים. אני כל כך אוהבת את אלוקים ומודה לו על כל הטוב שהוא נותן לי ורוצה לחלוק את זה עם אנשים שחשים כמוני, עם קהל של אנשים שכמותי. ואין לי את זה במקום מגוריי וגם לא באזור מגוריי. אז מה שנותר לי זה לאהוב את אלוקים עם המשפחה שלי ובחוץ, בטבע עם העצים וההרים.

היהדות מוכרחה להיות יותר רלוונטית. לזמן שלנו, לתקופה, לאנשים מכל מגוון האוכלוסייה, לזוגות, למשפחות, ודווקא היום, כשהמסגרות המשפחתיות מתערערות וכשאנשים כל כך אובדי דרך. יש לי חזון, ואולי תצחק עלי. יום שישי, כל המשפחות ביישוב באות ביחד לבית הכנסת. יושבים ביחד, שרים ביחד. אנחנו עושים את זה בבית, עם באי ביתנו. למה לא לעשות את זה בציבור יותר רחב?

תודה רבה, ריקה.

ריקה היקרה,

ללא קושי אני מבין למה את מתכוונת, כשאת מחפשת את החיבור המואר, המשתף את כולם ללא מחיצות. את הפנייה כאדם אל אדם, "בגובה העיניים", נשים וגברים כאחד. אין ספק, במבט ראשון בית הכנסת במילווקי הרבה יותר מזמין ומאיר פנים מעזרות הנשים הצפופות שפגשת ואשר הרתיעו אותך. יש בדבריך מן האמת ומן הבלבול גם יחד, וכדאי שנעשה סדר בדברים.

במקור, נועדנו כולנו לחיות בחיבור, הרמוניה וזרימה ללא גבולות ומגבלות. זוהי  המציאות השמימית  של כל נשמה. בשמים אין עזרת נשים ועזרת גברים, אין הרחקות ואין הפרדות, והחיפוש שלך אחר זרימה מחוברת וקרובה, נובע אכן מהשורש הפנימי. אבל, בעוד שבשמים אין גבולות ומגבלות, בעולם הזה – יש. והיש הוא מחויב המציאות ורק הוא מאפשר מציאות תקינה. מדוע? כי כך ברא האלוקים את עולמו.

חלל מואר וזמין, שבו משפחות משפחות שרות ביחד, מתפללות ביחד ועובדות את הבורא ביחד, נשמע קסום ביותר על הנייר, אבל במציאות, כולנו בני אדם עם חולשות ומגבלות. בכולנו יש קנאה, תאווה וכבוד. רק מלאך, ואני מדבר ברצינות, משוחרר מההשפעות האלה לגמרי. יש בנו דחף פנימי להרשים ורצון מאוד עמוק למשוך תשומת לב ולקבל אישורים מן הסביבה, והנתונים האלה, הופכים את ההרמוניה המופלאה לבלתי מתממשת במציאות. הזרימה הנכספת נתקעת, והיכן? בגבולות האנושיים שלנו. תסכימי איתי שכאשר פורץ מאיתנו רצון להרשים את הזולת, אנו מתנתקים בבת אחת מן הכוונה הטהורה של התפילה - איננו עובדים עוד את האלוקים, אלא את בני האדם שסביבנו.

יתכן שאת באופן אישי חווית חוויות מאוד מרגשות ומרוממות בבית הכנסת במילווקי, אולי היו שם עוד כמה אנשים שחשו שמחה מהחוויה ההיא. אבל חז"ל הקדושים, אשר הכירו אותנו לעומק מתוך התורה, שהיא דבר האלוקים אשר ברא את כולנו, ידעו להדריך אותנו בצורה מאוד מדויקת, כיצד נכון יותר ליצור סביבה מתאימה לעבודת האלוקים.

הלכות צניעות וגדרי הפרדה בין נשים לגברים, נראים במבט ראשון כבאים להפריד ולרחק, אבל באמת, תכליתם היא לחבר מאוד ולקרב בשלמות. לא אותך אל כל שכנייך, או את כל הגברים של בית הכנסת אלייך, אלא אותך אל עצמך, ואותם – אל עצמם. בעבודת הבורא, המטרה הראשונה היא, להיות מחוברים לעצמנו. להאזין לקול מאוד פנימי, מאוד רגיש ומאוד מדויק – קול הנשמה שלנו. זהו קול עדין שאינו נשמע כלל בסביבה הומה אדם. כאשר אנחנו מוקפים חברים או אנשים אחרים שחשוב לנו מה דעתם עלינו, קולנו הפנימי כמעט אינו נשמע. עבודת הבורא – תכליתה לתת הזדמנות, מקום וזמן, לקול הכי פנימי שלנו.

מצד אחד, לקבוצה יש כוח רב, ועל כן התפילה בבית הכנסת יש עניין שתיערך בקהל רב. (לעומת ההתבודדות שהיא סוג שונה של תפילה, שנערכת בין אדם לאלוקיו ובלי נוכחות של אף אדם אחר). אבל גם אם יש מקום להתפלל בקבוצה, מורה לנו התורה להתפלל בנפרד. גברים במחיצת עצמם, ונשים במחיצת עצמן. כאשר קבוצת גברים עובדת את הבורא בצוותא, הם מקבלים את הכוח מחיבור בין נשמות רבות, אבל לא נפגעים מן המתח שבין המינים, אשר לעולם אין להימנע ממנו.

באופן מובנה בבריאה, המערכת בין גברים לנשים לעולם לא יכולה 'לזרום' בלי גבולות. התורה מצווה  לנהוג בכבוד, בזהירות ובדיוק בכל הנוגע למערכות יחסים שבין גברים ונשים אשר אינם נשואים זה לזה. במבט מבחוץ, הגדרים האלה נראים מרתיעים מאוד מאוד, ובקלות ניתן לפרש אותם כשנאה וכעוינות כלפי נשים, חלילה. אבל האמת – לא רק שהיא שונה, היא הפוכה לגמרי.

נשים שחיות בסביבה של שמירת תורה ומצוות, חוות חרות וחופש ברמה שאין לה אח ורע בשום מקום אחר בעולם. זה לא רק שמכבדים את האישה החרדית כמו שמכבדים כל אישה 'משוחררת בעולם המערבי', אלא לאין ערוך ויותר מזה. האישה בחברה התורנית נהנית מהגנת התורה. איש לא מתקרב אליה שלא ברצונה, איש לא פונה אליה בדברים או בהצעות שאינן לרוחה. איש לא מביט בה ולא משתמש בה בשום צורה ולשום צורך. היא אדון לעצמה בכל התחומים. ועד שהיא לא פותחת את האפשרות להתקרב אליה – וזאת רק במקום מוגן ובטוח, מלא חמימות, פרטיות והגנה ביתית – אין איש מהין לרצות ממנה דבר.

נראה לך שתקשורת גלויה כדבר אדם אל אדם היא הדבר שאת נכספת אליו, ושגבר חרדי אינו פונה אלייך כך. הוא מתקשר איתך מעבר למחיצה, כביכול, לא כן? דעי לך שגבר חרדי, הפונה אלייך מתוך ריחוק ואיפוק ושמירה עצמית, לא מסתייג ממך ולא שונא אותך. הוא מכבד אותך.

הוא לא פורץ אלייך פנימה ללא רשות. הוא עומד במקומו ומניח לך לעמוד במקומך. ממש כך. אבל הרגל זה הוא כה שונה לעומת העולם הרחב שאינו יודע דבר מכל זה, שההתנהגות החרדית נראית ברגע הראשון מרתיעה ועוינת. אין זה כך. אבל גלשנו מן הנושא, בואי נחזור אל בית הכנסת.

ברוב המקומות בעולם עדיין מקובל, שהתעמלות בחדרי כושר מתבצעת בצורה נפרדת, נשים בחברת נשים וגברים בחברת גברים. כאן (ואולי רק כאן) עוד נותרה ההרגשה, שנוכחות גברית תפריע לאישה להתרכז במשימות ההתעמלות שלמענן באה למקום, תסיח את דעתה ותגזול ממנה אנרגיה מיותרת. חשבי על בית הכנסת כעל 'חדר כושר רוחני'. ההפרדה בבית הכנסת באה כדי להעניק לך את היכולת, להיות מרוכזת כולך בבורא ובך עצמך, בלי ערבוב תחומים מטריד.

נכון, לקדושה יש קליפה שמסתירה את אורה ויופייה. הקליפה הזאת  היא המעטה החיצוני המרתיע של ה'דוסים'. זה נראה שחור, זה נראה רחוק, זה נראה מגביל וכובל ומרחיק. זה נראה 'לא זורם', לא טבעי ולא מחובר. לעיתים זה נראה אפילו עוין וכועס ושונא, ובכל מקרה - זה הרבה פחות "חלל מואר וחמים" מאשר במקומות אחרים. אבל אם תרצי להתנסות לזמן מה, תוכלי לחוש באמת הפנימית, זו השייכת לך ומתאימה לך כאן - הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר.

איני אומר שעלייך להימצא במקום צפוף ומחניק דווקא. בודאי תוכלי למצוא עזרת נשים באווירה שמתאימה לך, שיש בה מקום פנוי עבורך וסגנון תפילה שמתאים לך. אבל לעצם ההפרדה, נסי לתת צ'אנס. גדולי ישראל שבכל הדורות היו מודעים לעצמם לא פחות מכפי שאנו מודעים לעצמנו, הם ידעו לחוות אושר, הנאה וחרות, הם ידעו להתחבר לאלוקים ולנשמתם, והם הורו לנו – הקטנים והמבולבלים – את הדרך שבה נזכה גם אנו לכל הטוב הזה. כדאי לנו לשמוע בקולם, ולתת להמלצה שלהם הזדמנות. אין כל ספק, שאנו עתידים להרוויח מכך אושר אין קץ.

הרבה הצלחה, ארז

(באדיבות "סיהרא"- פורטל נשים מבית לב הדברים)