תהילים פרק-קכא: "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ..."

מתוך הצרות (המוזכרות במזמור שלפני זה כאמור) נושא דוד המלך את עיניו אל ההרים לעזרה, לעליה, "שיר למעלות..."

1. מה עניין נשיאת העיניים ודווקא אל ההרים?

2. מה הכוונה ב"מאין"? זו שאלה או קביעה? למה לא "מהיכן" וכד'?

3. מדוע דווקא כאן יש צורך לאיזכור שמיים וארץ? וכי איננו יודעים זאת?!

4. מהיכן הבטחון לעזרה המתבטא בכל המזמור?!

ההרים מזכירים לנו את אמרת חז"ל "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים: כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו" - ההרים מסמלים את האידאליסטים הפועלים עם א-ל וכמו שהמשילו רבותינו את ההרים לאבות (וגבעות לאמהות), אלא שגם לאידאליסטים מגיע שכר ובטח עזרה שהרי מעשיהם בדר"כ אינם לצורכם. דוד המלך מכיר בזכות הפועלים עם א-ל (גם הוא כמובן) לעזרת שמיים, לכן המילים הבאות "מאין יבוא עזרי" אינם בהכרח שאלה אלא קביעה. העזרה הגדולה ביותר מגיעה מבחינת ה"אין" - האידאליסט שמבטל את ה"אני" שלו והופכו ל"אין", לא רק שזכאי לעזרה אלא הוא הוא שליחו של א-ל ובדין הוא שיזכה לעזרה ואף מוכן הוא לעזרה על חשבון השכר שלעתיד בראש ההרים... מתוך כך הוא בטוח בדרכו, הוא בטוח בעזרת ה' עושה שמיים וארץ - שהרי הבורא לא ברא רק את השמיים ו"זרק" את האדם להסתדר בארץ. "השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם" - כדי לעשות מהארץ בחינת שמיים. חלק א-לוה ממעל כדי לגלות את האלוהות בארץ ("דירה בתחתונים"), "אשר ברא אלהים לעשות" - השליחות האלוהית של האדם בחיבור שמיים וארץ.

מזמור זה מבטא את הבטחון בעזרה וישועה, כמו כל הביטויים בו בהמשך, ולא רק "בקשה" לעזרה, וזה בעקבות הפסוק הראשון - מתוך מבט הפועל עם א-ל מבחינה עליונה של "אין" שמכוחה מגיעה העזרה עד לבחינות התחתונות, שמיים וארץ, כמו דוד המלך שנושא את ה"עין" ל"אין" - עין הנשמה האלוהית המתבטאת עד הגשמי (כמו "כתנות עור\אור"). הביטוי המעשי הארצי יותר הוא תוצאה של בחינת ה"שמיים" - יש מאין, יש מיש, עד לעולם העשיה...

"והתענג על ה' ויתן לך משאלות ליבך" - מתוך העונג העליון מתמלאות משאלות הלב.

"וקראני ביום צרה, אחלצך ותכבדני" - זהו כבודו של הבורא לחלץ את שליחיו. המניעות היחידות כנראה מגיעות רק מה"אני" - נחיתותו או עליונותו, שהרי "אין דבר העומד בפני הרצון"...

"...וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הוייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם, הרי האין שהיא חכמתו ית' הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעולם הבא, רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים, אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו וזהו עיקר האמונה..." [תניא אגרת הקודש פי"א]

[בהזדמנות זו כיתבו בתגובות כל אמרה עם הביטוי "אין" שעולה לכם וננסה לראות שם את בחינת ה"אין"]