ב"ה

הגותו של רבי נחמן מברסלב – דיבורים קדושים בלימוד ותפילה

בשיעורנו הקודם, ראינו כי גלותה של השכינה, המזוהה, לשיטת ר' נחמן, עם גלותו של הדיבור, איננה ענין תיאולוגי-פילוסופי בלבד, אלא היא נוגעת לאדם ולעמידתו מול אלוקים, בהיותו מבקש להיפגש עם קול ד' הנחבא במציאות. אולם נדמה לנו כי יש להעמיק את זיקתו של האדם אל הדיבור אף מעבר לכך.

'וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה' (בראשית ב', ז) ומתרגם אונקלוס: לנפש חיה - 'לרוח ממללא'.

הרוח המדברת היא הנפש החיה שבאדם והיא המבדילה בינו לבין בהמה. ואכן כינויו של האדם בשרשרת החיים הוא 'מדבר' המתנשא מעל גבי הצומח והחי. וכך אף כותב ר' נחמן:

"כי עיקר ההבדל שיש בין אדם לחי הוא על ידי חיתוך הדיבור, שהוא גדר האדם שהוא מדבר, בבחינת 'מי שם פה לאדם' " (ליקוטי מוהר"ן קמא, רכה).

מעלה זו של האדם על פני הבהמה איננה מעלה העומדת בפני עצמה. אותה רוח ממללת שניתנה בו, אינה אלא הנפיחה המתמדת שנופח הקב"ה בקרבו, ודיבורו של האדם, על פי דברים אלו, אינו אלא ביטוי לשכינתו של אלוקים בתוכו.

"עיקר הכבוד הוא רק מהדיבור, כי איבר מהאדם כגון יד, אינה יכולה לחלוק לו כבוד, כי גם אינו נִיכר בהיד בעצמה תבנית האדם, וכן אפילו פני האדם אינו מיוחד להאדם בעצמו, כי נמצא גם חיה שיש לה פני אדם, כגון קוף, ואין זה גדר האדם, ועל כן אינו מקבל כבוד כי אם מהדיבור, שבזה מובדל האדם מחי." (ליקוטי מוהר"ן קמא, קצד)

מחדד ר' נחמן את העובדה שדיבורו של האדם הוא המקנה לו את גדולתו ומעלתו, שהרי בכך מתייחד הוא על פני כל בעלי החיים. ר' נחמן רואה גם בדיבורו של האדם ביטוי לשכינתו של הקב"ה, אך הפעם באדם עצמו. יכולתו של האדם לדבר דיבורים משקפת את רוח החיים המפעמת בתוכו, היונקת באופן רציף את לשד חייה ממקור האלוקות. כל מעלתו של האדם איננה אלא בהיותו מייצג ומדבר בשמו של הקב"ה. כיצד יבקש האדם כבוד לעצמו כשכל חסדו בא לו מאלוקים?

(למדני הרב קעניג שליט"א, רבה של ק"ק ברסלב דצפת בערב יו"כ השנה, פשט מחודש במשפט הפתיחה בסליחות: 'לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים': משל לעני שקיבץ נדבות לכדי סעודה, וזכה וקיבל צדקה שהספיקה לו לסעודה המספקת לבעליה. מן הסתם שעני זה יאכל סעודתו בצנעה ואולי אף בבושה, ובטח שלא יתגאה במנתו, שהרי זו באה לו בצדקה. מה לנו כי נשתבח במה שניתן לנו כמתנת חינם, חסד אלוקים - צדקה מאת ד'. לא זו בלבד שאין לנו להתגאות אלא בושה וצנעה ראויים לנו: לך ד' הצדקה, ולנו בושת הפנים!)

הדיבור, אם כן, זהה למהות הפנימית האלוקית הנמצאת בתוככי האדם. מדובר על ממשות ולא על מחשבה, ביטוי, או תחושה. על פי דברים אלו מעמיק מעמדו של האדם ביחס לדבר ד' הנתון בעולם. ממקבל פסיבי המבקש לשמוע את הקול, לפועל ויוזם ומשפיע.

כשהאדם אינו מדבר 'דיבורים של קדושה', הוא גורם לכך שהדיבור 'באלם'. הדיבור האלוקי, כאמור, קיים באדם, גם כשמדרדר לו האדם, חס וחלילה, מדחי אל דחי. וככל שיורד האדם ממדור למדור, כך מתכנס לו הדיבור האלוקי (השוכן באדם) בתוך עצמו, מתכווץ ונאלם דום. הוא אינו נוטש את האדם אף לרגע.

האדם המדבר דיבורים של קדושה ומקשרם אל ד' איננו רק חושף את הדיבור האלוקי - הנוכחות האלוקית השוכנת בקרבו. המעשה הדתי שעושה האדם חושף את השכינה, את המלכות המתגלה בעולם, ועל ידי כוונתו ותודעתו מנסה האדם לרומם את אותה השכינה שאיתה הוא בא במגע אל מקורה העליון. ככל שתרקיע שחקים ותסוק אל על כוונתו של האדם, כך תנשא על גבה השכינה שאותה חשף האדם במעשהו. אכן אחריות ועוצמה ניתנת בידיו של האדם, לפי דברים אלו. יש ביכולתן של מחשבתו וכוונותיו לתקן תיקונים ולייחד ייחודים במציאות האלוקית.

הדיבור האלוקי השוכן באדם גם הוא שואף לחזור למקורו, לאותה מציאות עליונה ומאוחדת ששרתה בעולמות טרם שבירתם ונפילתם. מציאות שמשמעותה אחדות ופשר לכל ההויה כולה עד כדי טשטוש והעלמות ההבדלים המפרידים בין דבר לדבר. כשכל חפץ, כל בריה, כל אדם - כולם אינם אלא בבחינת 'כולו אומר כבוד', קול אחד בלבד נשמע בעולם והאחדות היא גמורה.

הדיבורים הקדושים אותם מדבר האדם, כשהם מקושרים אל ד', שבים הם להיות מחוברים ומקושרים אל מקורם, וזהו ייחוד קודשא בריך הוא - המקור האלוקי, עם שכינתו - הדיבור האלוקי שניתן באדם.

כיצד מקשר האדם את הדיבור האלוקי עם מקורו - עם ד'? כך אומר ר' נחמן במקום אחר:

"דהנה התורה סתים וגליא, והקב"ה הוא גם כן סתים וגליא, דהינו מה שנגלה לנו הוא הלבוש וחיצוניות, ומה שנסתר ממנו הוא הפנימיות. והנה כל אדם צריך לזרז את עצמו להשיג הפנימיות, מה שנסתר ממנו. אך איך יוכל להגיע אל הנסתר ממנו? בתפילה לשמה, שיקשר המחשבה אל הדיבור של התפילה בקשר אמיץ וחזק, כי הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. ולמה? כי הקב"ה הוא חפץ חסד הוא, ורוצה תמיד להשפיע השפעות וברכות ואין השפעה יכולה לירד, רק על ידי כלי הנקרא 'אני', שנאמר ואני אברכם. והכלי הנ"ל נעשה על ידי כל אחד מישראל, כשמתפלל באופן שמקשר המחשבה להדיבור, כי כל אחד מישראל נקרא צדיק, שנאמר ועמך כלם צדיקים..." (ליקוטי מוהר"ן קמא, עג).

הזיקה שבין המחשבה לדיבור, מופיעה בתורה זו וכן בתורות אחרות, כתנאי חשוב ביותר, לקיומה של הפעולה המבוקשת - ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה:

"כי לא כל דיבור נקרא דיבור, כי דיבור שאינו נשמע ונתקבל אינו נקרא דיבור, בחינת 'אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם', ועיקר מה שנתקבל הדיבור, הוא מחמת הטוב שיש בו, כי טוב הכל חפצים, ועל כן, כשיש טוב בהדיבור, אזי הדיבוק נשמע ונתקבל, אבל כשאין טוב בהדיבור, אינו נתקבל. ואיך עושין הטוב בהדיבור? הוא על ידי שלוקחין הדיבור מהדעת, אזי יש בו טוב, אבל כשהדיבור בלא דעת, אזי אין בו טוב..." (ליקוטי מוהר"ן קמא, כט, א).

ר' נחמן בדברים אלו, מציב גבול מאד קפדני לגבי הדיבור של האדם (בעז"ה, בהמשך נראה נימה מתפשרת הרבה יותר).

הדיבור שאיננו דבוק בדעת, איננו 'דיבור'. האדם המדבר דיבורים אולם דעתו איננה מקושרת אליהם, איננו מצליח לפעול בדיבורו את הפעולה הרצויה. הדיבור עצמו מחיה את האדם, אולם הוא אינו פועל ללא קישורו אל מקורו האלוקי, וקישור זה נעשה על ידי הדעת.

פעמים רבות, מוצא עצמו האדם ממלמל את מילות התפילה בלא שכוונתו נתונה בהם. או שמא קורא בתלמודו מילים ורעיונות ודעתו מסורה לדבר אחר.

'השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך' מעיר ר' נחמן את האדם מתרדמתו. פעולת הדיבור כמקשרת את האדם עם בוראו מחייבת כוונה ומודעות. ככל שמחשבתו של האדם, תהיה דבוקה במילים, כך אחדותו תגבר, ואחדות זו איננה אלא סמל לייחודם של קודשא בריך הוא ושכינתו החבויה בתוככי האדם.

חידושו של ר' נחמן איננו בטענה שיש להתכוון בתפילה ובלימוד. אלא בקביעה כי האדם בדיבוריו ובכוונתו משמש זירה להתרחשות אלוקית ממשית. הדיבור איננו סתם דיבור כי אם נטילת החיות האלוקית הגנוזה בקרבו, והכוונה איננה סתם כוונה כי אם סלילת נתיב, הכשרת קרקע, ופעולת תיווך בין השכינה החבויה בתוכנו והמקור העליון שהוא שורש כל העולמות וכל הגילויים.

קישור זה, בין הדיבור עצמו לבין המחשבה, מובא בתורה נפלאה, שבדרכו הסימבולית של רבינו זועקת כל כולה תשוקה וכיסופים אין סופיים:

"כי כל דיבור ודיבור הוא עולם מלא, וכשאדם עומד להתפלל ומדבר דיבורי התפילה, אזי הוא מלקט ציצים ופרחים ושושנים נאים. כאדם ההולך בשדה, ומלקט שושנים ופרחים נאים אחת לאחת, עד שעושה אגודה אחת, ואחר כך מלקט עוד אחת לאחת ועושה אגודה אחרת ומחברם יחד, וכן הולך ומלקט ומקבץ כמה וכמה אגודות יפים ונאים. כמו כן הוא הולך בתפילה מאות לאות, עד שמתחברים כמה אותיות ונעשה מהם דיבור. וכן עושה בתיבות שלמות, ואחר כך נתחברין שתי התיבות. ואחר כך הולך ומלקט יותר, עד שגומר ברכה אחת..." (ליקוטי מוהר"ן קמא, סה, ב).

פיסקה זו ממחישה את אשר אמרנו לעיל, כי הכוונה אצל ר' נחמן חורגת מן המשמעות המקובלת של הזדהות עם המילים הנאמרות, שהרי בהבנה כזו, אין משמעות לזיקה שבין הכוונה למילה, לאחר שזו כבר נאמרה. לא כן אצל ר' נחמן. הדיבור הוא ממשי והמחשבה היא ממשית, ועל כן החיבור ביניהם אף הוא ממשי, וכשפונה האדם לדיבור הבא, הדיבור שכבר יצא מפיו וזכה לגאולתו על ידי התקשרותו למחשבתו של האדם שהיא סמל וביטוי למקור האלוקי העליון, מסרב לחזור לגלותו.

המתפלל, לפי תיאורו של ר' נחמן, מטייל לו בשדה נפשו, ומלקט ממנה פרח אחר פרח. כל אות המצטרפת לרעותה וכל מילה הבאה בעקבות חברתה, כולן ניצוצות אלוקיים החבויים בנפשו של האדם, וכשהן יוצאות מפיו הן בבחינת 'נפשי יצאה בדברו'.

כל מילה בתפילה, כשהיא מחוברת לדעת, היא מפגש בין החיות הכלואה באדם ומבקשת את חירותה, לבין מקורה האלוקי אליו היא שואפת בכל מאודה, וכשהאדם מודע למפגש זה, הוא אינו יכול לנוטשו, כשם שמלקט הפרחים אינו יכול להשליך את הפרח שזה עתה ליקט.

ר' נחמן בהמשך התורה מסביר כיצד באים לבחינה זו שכל התפילה היא אחת. הוא קובע כי בחינה זו, היא התכלית של כל ההויה - 'ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד'. תכלית זו עניינה ההכרה 'כי אחד הוא כולו טוב'. כל מאורעותיו של אדם, כל התרחשות היסטורית היא חלק מטובו. גם ייסוריו של אדם אינם אלא חלק מטובו ומרצונו להיטיב. הכרה זו, בדרך כלל, רחוקה היא מטווח ראותו של האדם, וכשיגיע העולם לתכליתו, תהיה היא נחלת כולם.

יחד עם זאת כותב ר' נחמן:

"אך אי אפשר להיות תמיד קבוע בבחינות הביטול, כי אם כן יצא מגדר אנושי, ועל כן מוכרח שיהיה הביטול בבחינות רצוא ושוב" (שם).

בין אם נרצה בין אם לא נרצה, בין אם נזכה ובין אם לא נזכה, יגיע הרגע שבו תבוא השכחה. האדם האנושי כבול הוא בחומר, הוא אינו יכול לצאת מגדר האנושי, ועל כן סופו של הזר להתפזר. המסכים ישובו לחצוץ והדיבורים המלוקטים יתפזרו שוב. אלו הם עיקר הייסורים של האדם, קובע ר' נחמן. כל הייסורים הבאים לאדם, נאנח ר' נחמן, אינם אלא מהנסיגה שהאדם, יציר בשר ודם, צריך לסגת.

שלשה צעדים קדימה, תשוקה ודבקות, תחושה שהנני הולך להישאר על עומדי לפניו לנצח נצחים ואז שלשה צעדים אחורנית. שלש פעמים ביום, שבעה ימים בשבוע, שנה אחר שנה - רצוא ושוב. כי זה כל האדם!

מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il

יהי רצון שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לעילוי נשמת אדריס בן דוד ו-ביביג'אן אשר נפטר ב-כג כסלו תשנ"ג