לפה שנה ועוד שנה ובני הזוג עדיין לא נתברכו בפרי-בטן. הם נישאו בשנת תרפ"א (1921), בשנת האבל אחר הסתלקותו של רבי שלום-דובער, אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש (נולד בכ' במרחשוון תרכ"א ונסתלק בב' בניסן תר"פ).

אלה היו ימים קשים. כמה שנים קודם לכן התחוללה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה והחלו רדיפות הדת. זמן קצר אחרי הסתלקות הרש"ב מינה בנו וממלא-מקומו, הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק), את ר' שלמה-חיים קסלמן ל'משפיע' בישיבת 'תומכי-תמימים' שברוסטוב. הוא היה אז בחור ישיבה בן עשרים וחמש, אבל הרבי אמר לו: "זו עת מלחמה. לוקחים חיילים והופכים אותם לקצינים".

כעבור כמה חודשים נשא ר' שלמה-חיים את רעייתו בלומה, אך חייהם היו רחוקים משלווה. בקיץ תרפ"א סגרו השלטונות את הישיבה ברוסטוב, וה'משפיע' הצעיר עבר עם קבוצת תלמידים לעיר פולטווה.

לא חלפו אלא כמה חודשים והרבי הורה לר' שלמה-חיים לעבור לעיר פולוצק, לשמש שם 'משפיע' רוחני ולנהל את תלמודי-התורה בעיר, שבהם למדו כמאתיים וחמישים תלמידים. הפעילות הצליחה, אך בני הזוג היו מוטרדים מהעובדה שטרם נתברכו בילדים.

היה לר' שלמה-חיים חבר-נפש, ר' חיים-יונה לוצקי שמו. ידידות עזה נקשרה בין השניים בשנות לימודיהם בישיבה. ר' חיים-יונה היה עובד ה' בכל ליבו ונפשו. הוא נהג להתפלל במשך שעות רבות, מתוך התבוננות בגדולת הבורא, בלי שים לב כלל לסובב אותו. ר' שלמה-חיים נהג לספר כי חבריו בישיבה היו מתבטאים: "הלוואי שאזכה ביום-הכיפורים בשעת נעילה להגיע לרמה הרוחנית שאליה חיים-יונה מגיע בהתבוננותו בתפילה ביום חול רגיל".

גם כישרונותיו היו בלתי-רגילים. את סדרת מאמרי החסידות שאמר הרש"ב, המכונה 'המשך תער"ב' והנודעים בעמקותם המופלאה, ידע חיים-יונה על-פה! בשלב מסוים התחיל הרבי הרש"ב להעביר לו את מאמריו מיד אחרי שכתבם, כדי שיִלמדם, עוד בטרם הועתקו בעבור הציבור.

גם ר' חיים-יונה ורעייתו טרם נתברכו בילדים. הם התגוררו ברוסטוב, העיר שבה נטמן הרבי הרש"ב. ר' חיים-יונה עשה לו מנהג ללכת בכל ערב ראש-חודש להשתטח על ציונו של הרש"ב, ולבקש בין השאר שיזכה לפרי-בטן. בבואו לשם היה מתפלל גם בעד חברו הטוב.

ר' חיים-יונה היה זוכה לראות מעת לעת את הרבי הרש"ב בחלום ולשמוע ממנו דברים. פעם אחת שכב לנוח מעט על אחד הספסלים בישיבה, וכשהתעורר קרא בהתפעלות: "אה, איזו מתיקות!". חבר שישב לידו שאל: "מה גרם לך הנאה גדולה כל-כך?". ענה לו חיים-יונה בפשטות כי זכה לראות בחלומו את הרבי הרש"ב ולשמוע מפיו מאמר חסידות.

הוא לא התכוון שהדברים יתפרסמו, אך הם התגלגלו והגיעו לאוזני הריי"צ. הרבי קרא לחיים-יונה והוכיחו: "אין זו הנהגה נכונה לספר דברים כאלה". לאחר זמן קרא לו הרבי הריי"צ וביקש ממנו לחזור באוזניו את מאמר החסידות ששמע בחלום. הרבי התבטא שבשעתו לא היה יכול לשמוע ממנו את המאמר, מפני שלא נהג ב'הצנע לכת' כראוי...

חלפו הימים ויום אחד קיבל ר' שלמה-חיים גלויה מר' חיים-יונה. הוא החל לקרוא את הכתוב בה וליבו החסיר פעימה.

"להווי ידוע לך", כתב לו ר' חיים-יונה, "כי בערב ראש-חודש האחרון הלכתי אל ה'אוהל' כדרכי, ובאותו לילה בא אליי בחלומי הרבי (הרש"ב) ואמר לי: 'בקשר לתפילתך בעניין זרעא חיא וקיימא, התפילה נתקבלה ובקרוב תיוושע. ובאשר לחברך – הוא כבר זכה להיוושע'.

"ובכן" – ממשיך חיים-יונה במכתבו אל ר' שלמה-חיים – "הריני מבקש בזה שתודיע לי אם אמנם נכון הדבר וכבר נושעת, וכך אדע שזה חלום שיש בו ממש גם בחלק השייך אליי".

ר' שלמה-חיים נפעם, שכן זמן קצר קודם לכן נודעה לו ולרעייתו הבשורה הטובה. ואמנם, בבוא העת נולדה בתם הבכורה, וכעבור כמה שנים נולדו להם תאומים.

תשובתו של ר' שלמה-חיים שימחה מאוד את ר' חיים-יונה, אולם הימים נקפו ועדיין לא באה הישועה. פתאום נזכר ר' חיים-יונה במה שהתרחש בשמחת-תורה האחרון.

במהלך ההתוועדות בשמחת-תורה תרפ"ד אמר פתאום הרבי הריי"צ: "עומד כאן אברך וחושב בליבו שאילו היה אבי בחיים, היה מבקש ממנו ברכה שיזכה לבן, אך כיצד יבקש זאת ממני?... ובכן, השנה ייוולד לו בן!".

ר' חיים-יונה הרהר בדברים והגיע למסקנה שעליו לבקש ברכה מהרבי הריי"צ. בינתיים נאלץ הרבי לגלות מרוסטוב ועבר ללנינגרד. נסע ר' חיים-יונה ללנינגרד, נכנס אל הרבי הריי"צ וביקש ברכה לילדים.

הרבי הביט בו במבט תמה: "האם עדיין לא נושעתם?", שאל. ר' חיים-יונה השיב בשלילה. הרבי הרהר לרגע ואחר-כך אמר: "הנה, כבר יש!".

כאשר שב ר' חיים-יונה לביתו התברר לו שאכן דברי הרבי התקיימו, וכעבור תשעה חודשים נולד הבן, בשעה טובה ומוצלחת.