התבוננות "שאלה ופשטה" לפרשת ראה, מאת אי"ם

[1]  יא,כו: ראה, אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה: ש: מדוע התורה פונה בלשון 'ראה' (אפשר היה לוותר על הפנייה ולומר בפשטות 'אנוכי נותן ...")? ת: התורה מבקשת שעניין קיום המצוות ובעקבותיו הברכה, או חלילה אי קיומן ובעקבותיו הקללה, יהיה ברור כפי שאדם רואה בעיניו, כדי שלא נבוא אחרי שחלילה יהיה לנו אסון ונשאל מדוע ולמה קרה לנו כך. 'ראה' בבחינת 'כזה ראה וקדש', ללא כל ספק.

[1]  יב,ה: כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם: ש: מדוע התורה לא מציינת במפורש את שם המקום הנבחר, הלא הוא הר המוריה וירושלים? ת: ה' טרם בחר את המקום ("אשר יבחר", בעתיד; הביטוי מופיע 21 פעמים בספר דברים, להדגשה יתירה, שאכן המקום טרם נבחר). אמנם הר המוריה כבר היה בקדושתו מאז עקידת יצחק ("וירא את המקום מרחוק"), אך לא היה ברור שיהושע יכבוש את כל הארץ המובטחת (ואכן נשארו הרבה "כיסים" ואזורים בלתי כבושים עד ימי דוד המלך). נראה לי שהמקום נבחר סופית רק לאחר שדוד קנה בכסף את גורן ארונה היבוסי.

[1]  יב,טו: רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר: ש: האם מותר לזבוח בכל מקום, הרי התורה אסרה עולות וזבחים אלא רק במקום אשר ה' יבחר (לעיל, פסוק י"א)? ת: ה'זבח' הנזכר כאן עניינו שחיטה לצורך אכילה רגילה (לא אכילת מעשר דגן, תירוש ויצהר, בכורות בקר וצאן, נדרים ותרומות) המותר "בכל שעריך". בכל זאת התורה מעדיפה זביחה לצורך אכילה רגילה ב"מקום אשר יבחר ה'", ומתירה זביחה ואכילה בכל מקום רק כאשר המקום רחוק (ואינה כופה הגדרה מדויקת למרחק, אלא משאירה זאת להרגשתו של האדם: "כי ירחק ממך") מהמקום שייבחר (כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ--וְאָכַלְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ, בְּכֹל, אַוַּת נַפְשֶׁךָ; פסוק כ"א).

[1]  יב,טו: הטמא והטהור יאכלנו: ש: האם מותר לאכול מאכל 'טמא'? ת: לא, אלא כאן הכוונה לאדם טמא, כגון מצורע או זב. התורה מציינת שאין הבדל בין אדם טמא לאדם טהור בענייני מקום הזביחה.

[1]  יד,יא: כל ציפור טהורה תאכלו: ש: מדוע התורה לא מציינת את סימני הציפור הטהורה וסימני העוף הטהור (פסוק כ'), בעוד שהתורה כן מציינת את סימני הבהמה הטהורה (מפרסת פרסה, שוסעת שתי פרסות, מעלת גרה) וסימני הדג הטהור (סנפיר וקשקשת)? ת: סימני הציפור והעוף הטהורים הם רבים ומשתנים מציפור לציפור ומעוף לעוף, לכן התורה מעדיפה לציין במפורש מה אסור, ומרבה לציין את מיני העופות האסורים (נשר, פרס, עזניה, ראה, איה, דיה וכו'), ומכלילה את כל "שרץ העוף". נראה שכל יתר העופות – מותרים.

[1]  יד,כא: לא תבשל גדי בחלב אמו: ש: באיזה הקשר מציינת התורה כאן את איסור בישול גדי בחלב אימו? ת: בישול גדי בחלב אימו הוא ביטוי מובהק לחוסר קדושה, כי זה היה מנהג הגויים בעת עבודתם את אלוהיהם. התורה מציינת "כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך", וכדוגמא מובהקת לקדושה זאת מציינת מיד את איסור בישול הגדי בחלב אימו.

[1]  טו,ז: כי יהיה בך אביון: ש: איך יכול להיות שיהיה אביון, הרי התורה הבטיחה "אפס כי לא יהיה בך אביון" (פסוק ד')? ת: התורה מסייגת ומתנה את כך שלא יהיה אביון בשמיעה בקול ה' (פסוק ה'). התורה יודעת שעלול להיות מצב בו לא כל העם ישמע בקול ה', לכן מציינת את מילת התנאי 'כי' ("כי יהיה בך אביון"), ויותר מכך, התורה אף קובעת כי זה יהיה המצב (כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; פסוק י"א).

[1]  טז,ו: כבוא השמש, מועד צאתך ממצרים: ש: האם בני ישראל יצאו ממצרים עם השקיעה ("כבוא השמש") או בערך בחצות הלילה? ת: בני ישראל אמנם יצאו בערך בחצות הלילה, אך התורה מצווה לשמור את חודש האביב דווקא, כי הוא 'מועד צאתך ממצרים'. 'כבוא השמש' מתייחס רק לזמן של זבח הפסח ("שם תזבח את הפסח בערב, כבוא השמש").

[1]  טז,ט: שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה: ש: מדוע התורה לא מציינת מועד (כמו לפסח "שמור את חודש האביב") לחג השבועות, אלא תולה זאת ב'חרמש בקמה'? ת: נראה שחג שבועות הוא חג אישי, בו כל אדם סופר לעצמו ("תספור לך"), שהרי כל אחד מתחיל את הקציר בזמן שהקמה שלו בשלה, ואין לזה מועד אחיד לכולם. חג הסוכות שונה מחג השבועות מבחינת מועד התחלתו, שאף שלא נאמר כאן מועד, אלא "באספך", וגם זה יכול להיות אישי, בכל זאת התורה קבעה לחג זה מועד קבוע (בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה; ויקרא כג,לד). לחג השבועות התורה לא קבעה מועד ברור.