בס"ד                                                                                                             י"ט    מנחם  אב    תשע"ג

                    אור - לי - בפרשה – עקב

" והיה עֵקֶב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אֹתם ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת

   החסד אשר נשבע לאבֹתיך  "(ז, יב)

בפרשה זו, משה רבינו ע"ה מבהיר לעם ישראל את התנאי שבו תתקיים הברית אשר נשבע הקב"ה לאבות

הקדושים והוא שמירה ועשייה של כל המשפטים היינו הדינים, ואם כך יעשו, יקבל כל אחד ואחד, ע"פ מעשיו,

את השפע הראוי לו מה' יתברך בעולם הזה: פרי בטן, פרנסה, בריאות וכן על זה הדרך. מלבד השכר שיקבל

בעולם הבא, כמו שדרשו חז"ל מצוות שאתם עושים מפרותיהן אתם אוכלים עכשיו, אבל שכרו בעקב אני נותן

לכם(דב"ר פ"ז, א). למה הדבר דומה? לאבא שרוצה  לתת לילדיו מתנות טובות אבל הוא מתנה את קבלת הטוב

רק אם ישמעו לו וילכו בדרך הישר כי רק הוא יודע בדיוק את הטוב באמת, כך גם הקב"ה - אבינו מלכנו רוצה

להשפיע עלינו רק טוב אבל בתנאי שנקיים ונשמור מצוותיו שנאמר(תהילים לא): "מה רב טובך אשר צפנת

ליראיך" וגו'.

וידועה השאלה למה הקב"ה לא גילה את שכר תרי"ג(=613) המצוות בעולם הזה זולת שתי מצוות: שילוח הקן

וכיבוד אב ואם, שאילו יקיימם יאריך ימים בעבורם, וזאת בשביל שהאדם לא יעשה חילוק בדעתו איזו מצווה

חשובה יותר או פחות. והמדרש(תנחומא ב) מביא הסבר ע"י משל: למלך שהיה לו פרדס והכניס בו פועלים ולא

גילה להם המלך שכר נטיעות הכרם. שאילו גילה להם שכר נטיעותיו, הן רואין איזו נטיעה ששכרה הרבה

ונוטעין אותה. נמצאה מלאכת הפרדס מקצתה בטלה ומקצתה קיימת. כך לא גילה הקב"ה שכר כל מצווה ומצווה.

שאילו גילה, נמצאו המצות מקצתן קיימות ומקצתן בטלות! על כן, אנחנו צריכים לשאוף תמיד לדקדק בקיום

המצוות קלה כבחמורה. וזה שפירש רש"י ז"ל: מצוות קלות שאדם דש בעקביו אולי רצה לרמוז שכמו שהבשר

של העקב מת כלומר אין בו הרגש, כך יש מצוות שהם קלות לעשייה, ובפרט ע"י הרגליים, אבל הם כבחינת "מת

מצווה" היינו שכמעט ואין עוסקים בהם או שלא מקפידים עליהם כפי הנדרש בהלכה כמו למשל: קביעת עיתים

לתורה, לרוץ לבית הכנסת ואפילו בשבת, כשיוצא מבית הכנסת ילך לאט שלא ייראה שהוא שמח לצאת וכו'.

ומובא בספרי(כאן): הרי פרשה זו נאמרה לישראל בשעה שיצאו ממצרים שהיו אומרים שמא לא ניכנס לארץ

יפה כזו, אמר להם הקב"ה: כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתהּ(היינו א"י) משובחת הימנה וכו'. אומנם, ידוע

כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, אך בכל זאת, צריך להבין מה הטעם שפרשה זו מוקמה דווקא בספר דברים

שהוא האחרון מחומשי התורה בעוד שרוב הפרשות שבו נאמרו ממש בטרם הכניסה לארץ ישראל. ונראה

לומר, בסייעתא דשמיא, שיש ב' טעמים לדבר: האחד שייך לדור שנכנס לא"י והשני לדור שיהיה בסוף כל

הדורות כפי שנבאר לקמן אי"ה.

אומנם, אכן פרשה זו נאמרה שיצאו ממצרים, אבל הטעם הראשון הוא שלאחר חטא המרגלים נראה שלא היה

שייך למקמהּ בכל מקום אחר אלא בסוף היינו בחומש דברים כי אז יכלו מתי מדבר ויבוא דור חדש שייכנס

לא"י שצריך לדעת את שבחה ומעלתה של א"י לעומת ארצות אחרות וישמח בכך. וזה שנאמר 'והיה עקב'

כמו שדרשו רז"ל(ב"ר פ' מ"ב) אין 'והיה' אלא לשון שמחה, ואין עקב אלא לשון סוף. בעצם רצה לרמוז להם שרק

הדור שיהיה בסוף התקופה של גזרת הארבעים שנה, ישמח מאוד על שזכה לראות בשבחהּ של ארץ הצבי,

ארץ חמדת אבות, ארץ זבת חלב ודבש, ואם יקיים את התנאי כנ"ל יזכה לכל הברכות הכתובות בתורה.

וכבר ביארתי בעבר שמשה רבינו ע"ה ראה ברוח קודשו את ירידת הדורות עד סוף כל הדורות(עיין פ' דברים).

ולכן, ואפשר שראה לנכון לרמוז לצאן מרעיתו עצות גם לדור האחרון בל ייפול, חס ושלום, בעצת הבעל דבר.

והנה, אפשר לראות בחוש ממש את הקושי הגדול מאוד לעבוד את ה' יתברך ולדבקה בו כי אנחנו כשיכורים

מטרדות היום והפרנסה ועוד כהנה דברים שלא תחסר. ולמען האמת, ראיתי בני עליה רבים אך מעטים הם

שהרי רבים וטובים דורשי ה' אך לא מצליחים לעלות ולהתעלות מעלה ואף בסופו של דבר מדשדשים ונסוגים

אחורה, לצערנו הרב.

וזה שנאמר 'עֵקֶב' מלשון עָקֶב שהוא סוף הגוף היינו רמז מה חייב לעשות בפרט בתקופה שבסוף כל הדורות

היינו בתקופת אחרית הימים שהיא נקראת בלשון חז"ל(סוטה מט): עקבתא דמשיחא. וכפי שמובא בשם רבנו האר"י

זצ"ל(בשער המצוות פ' ראה): שהגלות האחרונה, שהיא לאחר שתוקנו כל האיברים, ונשאר לתקן את הרגליים ולבסוף

את העקבים של הרגליים, וברגליים יש התגברות של החיצוניים והבירור של הקדושה הוא קשה וכו', עכד"ק.

כמו שכתוב במדרש: ועד היכן אני מייסר אתכם עד העקב וכו' עד שתשמרו את מצוותי עד העקב(דב"ר  ג, ב).

ולכן, זאת הסיבה שקשה לנו מאוד להיות שמחים באמת, בפרט בדורנו כנ"ל, שנראה שאבדנו קצת את הרגש בלב

בעבודת ה', כי בהתגברות הקליפות התגברו הייסורים ותתעצם העצבות כמו שרואים  שכל אחד עובר עליו מה

שעובר עליו בפרנסה, בבריאות ילדים וכו'. והעצה לכך להתרחק מהעצבות וללא לתת לה להתפשט כי אחרת

היא תגיע עד לעקב הרגליים, ופשוט לא יהיה כוח לעשות מצוות כי הגוף משותק מעצבות! ח"ו!. וגם אם ישמור

את המצוות קשה לומר שבזה הוא עושה נחת רוח ליוצרו כמו שכתוב(דבר' כח): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך

בשמחה וטוב לבב". ואם כך, מהי העצה שרמז להם משה לדור האחרון - דור עקבתא דמשיחא?

וזה שנאמר 'והיה' לשון שמחה כנ"ל רמז לכך שחייב להיות בשמחה בקיום המצוות ולימוד התורה שהרי ע"י

השמחה הגוף ובפרט הרגליים יהיו חפצים לקיום המצוות כי אדם הולך איפה שלבו חפץ. והשמחה תושג באמצעות

התמדה וקביעות בתורה. וזה שנאמר 'קבע' נוטריקון: עוסק קבוע בתורה. ובזאת הדרך יעלה מעלה במעלות

הקדושה כי צריך לדעת שתכלית הלימוד הוא להבין ולהפנים פנימה. וזה שנאמר 'והיה עֵקֶב תשמעון' סופי תיבות

הבן שמשלימות את מה שתרגם אונקלוס 'תְקַבְּלוּן' בחינת מה שצריך לכוון שאומרים 'שמע ישראל' היינו הבן

וקבל עול מלכות שמים. וע"י כך תצליח לברר את ההלכה שרומזת על הרגלים שהולכים בהם לעשות את דבר ה'.

וייתכן אולי שלזה רמז רש"י באומרו 'מצוות שאדם דש בעקביו' כלומר כמו שיש מלאכת דש שבה מוציאים את

הקליפה מגרעין החיטה כך בדור עקבתא דמשיחא כנ"ל הקושי בעבודתם יהיה להגיע להלכה ברורה ומוחלטת.

ה' יתברך יחזק את גופנו ברמ"ח איברנו ושס"ה גידנו לעסוק בדרך קבע בתורה בשמחה ובטוב לבב, וע"י כך נזכה

להבין את רזי התורה, וע"י כך 'המשפטים' שהם בחינת דינים בחינת ייסורים כנ"ל יומתקו בשורשם כי הקב"ה

ישמור בריתו ויהפכם לחסד כפי שנשבע לאבותינו. אכי"ר.

                  פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

ע"י שמחת המצווה נשלם הקדושה, ומעלה החִיוּת והקדושה שבקליפות, ועל כן כשעושה המצווה בשמחה, מעלה

השכינה מבין הקליפות. צריך להתרחק מעצבות מאוד מאוד, כי הקליפות הם בחינת עצבות, והם תוקפא דדינא,

וכשעצבות מתגברת הוא בחינת גלות השכינה שהיא שמחתן של ישראל, ועיקר ביטול הקליפות ועליית הקדושה

הוא ע"י שמחה כנ"ל(סימן שמחה, אות ט-י).

                                                            "נר ה' נשמת אדם"

 מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

           ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                      ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה