התבוננות "שאלה ופשטה" לאי"ם – פרשת דברים

[1]  א,א: אלה הדברים אשר דבר משה: ש: האם משה כתב את ספר דברים וכתב על עצמו בגוף שלישי? ת: נראה שמישהו אחר בן-דורו של משה וצעיר ממנו סכם את הדברים שדיבר משה, בתיאום עם משה ("ה' אלוהינו דיבר אלינו", פסוק ו'), ובשילוב עם דברי משה עצמו ("ואומר אליכם בעת ההיא לאמור", פסוק ט'). לכן הדברים לא יוצאים חופפים לחלוטין עם הדברים המסופרים במהלך ספרי שמות – במדבר, כגון סיבת מינוי השופטים והשוטרים (פסוקים י"ג- י"ח), ואופן שליחת המרגלים (פסוקים כ"ב – מ'), ועוד מקומות רבים שאינם חופפים בפרטים (כגון עשרת הדברים) אלא מסופרים העניינים בכללותם ובלא דיוק בפרטים. כך רצה משה שהדברים ייזכרו לדורות, אף אם הפרטים לא תואמים בדיוק את מה שקרה בפועל.

[1]  א,א: במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי-זהב: ש: האם התורה מציינת את המקום המדויק בו דבר משה? ת: לא, אלה הם חלק מדברי משה ("אלה הדברים אשר דבר משה"), המהווים מבוא לסיכום תולדות ישראל מצאתם ממצרים (מול סוף, רמז למרים אחות משה שניצבה מול הסוף ושמרה על משה בתיבה) עד הגיעם לקדש ברנע, תוך ציון נקודות חשובות במהלך הדרך.

[1]  א,ה: בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת: ש: מדוע רק בסוף הדרך לפני הכניסה לארץ משה מסכים לבאר את התורה? ת: משה חשש שהשופטים שימונו לאחר מותו לא יהיו כמו אלה שהוא עצמו מינה ושמסוגלים לתפקיד השפיטה והוראת התורה (פסוקים ט"ז-י"ז), ומדגיש זאת בפסוק י"ח: וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם, בָּעֵת הַהִוא, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן, כלומר בעת ההיא, בחורב, הדברים ניתנו ישירות מפיו והובנו, אך עוד זמן מה, לאחר מותו, הדברים עלולים להיות לא מובנים, ולכן משה מסכים רק עתה לבאר את התורה.

[1]  א,ה: הואיל משה באר את התורה הזאת: ש: מהי 'התורה הזאת'? ת: 'תורה' היא כינוס של הוראות ומצוות, הן בעניין מסוים, כגון בעניין הקרבנות (זֹאת הַתּוֹרָה, לָעֹלָה לַמִּנְחָה, וְלַחַטָּאת, וְלָאָשָׁם; ויקרא ז,לז), או בעניין הצרעת ("וזאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק"; ויקרא יד,נד), והן לכלל המצוות והדינים (כגון: דברים ד,מד-מה: וְזֹאת, הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-שָׂם מֹשֶׁה, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  אֵלֶּה, הָעֵדֹת, וְהַחֻקִּים, וְהַמִּשְׁפָּטִים, וכן כז,א-ג: שָׁמֹר, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם.  וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד.  וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת--בְּעָבְרֶךָ). משה הסכים ("הואיל") בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ, להסביר ("באר") את כלל המצוות ("התורה הזאת"). ההסבר לא בא מיד, אלא נפרש על פני ספר דברים ("אלה הדברים", פסוק א').

[1]  ב,ד: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר: ש: מדוע ה' הוליך את העם דרך שעיר – אדום ("עשו הוא אדום", בראשית לו,ח) ומואב ועמון, אם אסור להם להלחם בעמים אלה, ומדוע שלא יביאם מכיוון הים, או בדרך בה הלכו המרגלים, או דרך ארץ פלשתים, הרי כבר עברו 40 שנה, ולא קיים חשש של  "קרוב הוא" (שמות יג,יז)? ת: ההזדמנות ללכת מכיוון מערב למזרח בטלה עקב חטא המרגלים, שם מצווה ה' (א,מ'): וְאַתֶּם, פְּנוּ לָכֶם; וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה, דֶּרֶךְ יַם-סוּף. ה' רצה לשנות בקיצוניות את כיוון ההליכה, לכן כיוון את העם בנחרצות דרומה, לכיוון ים סוף. לאחר שהגיעו לערבה צוו לעקוף את עשו בשעיר (ב,ח'): מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר, וכך הגיעו לשטח מואב, בבואם מכיוון דרום מזרח לארץ כנען (מה שהיום שטח סעודיה). לולי חטא המרגלים היו נכנסים לארץ מכיוון קדש ברנע, כלומר מדרום מערב.

[1]  ב,כו: ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום: ש: מדוע שלח משה מלאכי שלום לסיחון, הרי ה' ציווה עליו להלחם בו ("והתגר בו מלחמה", פסוק כ"ד)? ת: משה מגרה את סיחון לצאת מולו עם כל צבאו (פסוק ל"ב) בכך שגורם לו לחשוב שישראל חושש ממנו או אינו רשאי לעבור גם בארצו (כמו שהצטווה בעניין אדום, מואב ועמון), ולכן מבקש ממנו בנימוס ובדרכי שלום לעבור בארצו. זאת דרכו של משה להתגרות בסיחון, כמצוות ה'.