עתה נתחיל לבאר דין קבלת לשון הרע מאיש שהוא נאמן כמו ב' עדים, או ממסיח לפי תומו, או אם יש דברים הניכרים שהסיפור אמת.
איסור קבלת לשון הרע הוא אפילו אם שמע מאיש שנאמן עליו כמו ב' עדים. ומה שכתבנו בכלל ד' סעיף ה', שמותר לגלות בהצנע לרבו ואיש סודו אם מאמין לו כמו ב' עדים, שם מדובר בדבר שאם לא שב בתשובה מותר לספר בגנותו. כגון שעבר במזיד על עוון מפורסם בישראל ואין כבר מה לדון אותו לכף זכות. אבל כאן מדובר בדבר שאפשר לדון לכף זכות, כגון שלא ידע את איסור העבירה, או אולי חטא בשגגה, ובכזה מקרה לא שייך נאמן כמו ב' עדים מי שסיפר לו. כי גם אם זה נכון, התורה חייבה לדון לכף זכות.

וגם בעוון שידוע באיסורו, מותר להאמין בהצטרף 2 פרטים.
א. דווקא אם סיפר לו שראה בעצמו, אך לא ששמע מאחרים.
ב. אפילו אם סיפר לו שראה בעצמו, מותר רק לענין להרחיק את עצמו מחברתו עד שייודע שחזר בתשובה מדרכו הרעה. אבל לא לענין ללכת לאחרים ולספר, וכל שכן לא להפסידו בממון או להכותו.