בס"ד

בפרשת השבוע אנחנו רואים את סופם
הקשה של קורח ושל אשר עמו בעצתו,
ונבהלים מעזותם כנגד משה רבינו רבן של
כל הנביאים, שהוציא את בני ישראל ממצרים והוריד
את התורה הקדושה, וכל אחד בודאי שואל את עצמו
- כיצד יתכן להעיז פנים כך כנגד משה?
על זה ענו חז"ל ואמרו: קרח אפיקורסי היה! (סנהדרין
נ'). שמא תאמר, הרי גם הוא קיבל את התורה וראה
התגלות אלוקותו יתברך, ואם כן כיצד יתכן לומר
שהיה אפיקורס? התשובה היא, שמאחר והוא לא
האמין במשה, זה פגם והרס גם את האמונה שלו בה'
ובתורתו, כמו שנבאר בסיעתא דשמיא.
ונתחיל מכך, שבודאי כל אחד מבין, שמי שמאמין
בקדוש ברוך הוא, מאמין בתורתו, כמו שכתבנו
בהרחבה בספר 'בגן האמונה' בתחילתו, שמי שמאמין
שיש בורא לעולם, הוא חייב להאמין גם בתורה
שהבורא נתן, שאי אפשר לומר שהבורא ברא עולם
שיהיה בהפקרות חלילה, אלא בודאי ישנה תורה שבה
כתוב מה הבורא רוצה מהאדם, שהתורה הזו ניתנה
בסיני לעיני כל ישראל.
אך ישנה נקודה אחת שרבים שוכחים – שוכחים
שהתורה ניתנה על ידי משה, שפירושו שבלי משה
לא היתה תורה, וממילא גם אחרי שניתנה התורה,
היא אינה יכולה להתקיים בלי משה. משה הוא זה
שממשיך לעם ישראל את התורה, והוא זה שמקיים
את התורה בשלמות, כי הוא והתורה אחד. לכן מי
שמפריד את משה מהתורה, הוא לא כופר רק במשה,
אלא כופר בכל התורה כולה, וממילא הוא כופר בה'
חס ושלום.
קורח טען, שכל עם ישראל קיבלו את התורה בשווה
עם משה, וממילא אין למשה שום יתרון עליהם
- "כָ ל הָ עֵ דָ ה כֻּ לָּ ם קְ דשׁ ִ ים וּ בְ תוֹכָ ם ה'"! כביכול חס
ושלום, מרגע שניתנה התורה, כבר אין למשה תפקיד
חס ושלום חס ושלום, ה' ישמרנו מטעות ושיבוש
ואפיקורסות נוראה זו, שהיא שאיבדה לקורח את
העולם הבא שלו. וטעות זו למעשה חוזרת על עצמה
בכל הדורות במדה זו או אחרת, אם בדקות ואם
בצורה בולטת חלילה, שברגע שאדם חושב שהוא
יכול להבין את התורה בלי משה, בלי הצדיק האמתי,
הוא למעשה חוזר ואמר את מה שקורח אמר, שכבר
לא צריכים ח"ו את הצדיק, כאומר: הנה התורה לפניך,
תלמד ותקיים לפי הבנתך... ה' ישמור מדעה רעה זו.
אחת מהנקודות שחסרות לאדם בהבנת התורה
והדרך לקיום התורה, שאותה מקבלים מהצדיק, היא
הנקודה של האמונה שצריכה להיות העיקר והיסוד
של הכל, כי על האמונה הכל עומד, ואת האמונה
השלמה אפשר להגדיר בכמה אופנים שהם: האמונה
בה' ובתורתו הקדושה, והאמונה במשה עבדו, ועוד
דבר – האמונה בעצמו! שזה הדבר שהכי חסר לאדם,
וממילא הכל חסר.
אדם שלכאורה מאמין בה', ולא מאמין בעצמו, הוא
למעשה לא מאמין בה'! כי עיקר האמונה בה' באה
לידי ביטוי ומבחן אמתיים, רק כשזה מביא את האדם
להאמין בעצמו, שמאמין שה' אתו, והוא יכול ומסוגל
להגיע לכל שאיפותיו הטובות דקדושה. אם האדם לא
מאמין בעצמו, שה' יעזור לו, אם רק יעשה את שלו,
בלימוד, בתפילה, ויתייגע ויעמול, זה למעשה חוסר
אמונה בה', כביכול יש חסרון ביכולת של ה' ח"ו, לעזור
לאדם כמותו ח"ו.
אדם שלא מאמין בעצמו גם אינו מאמין בתורה,
משום שאם הוא מאמין שה' נתן את התורה בשבילו,
בהכרח שהוא יכול לבוא לקיום התורה, ואם הוא
חושב ש'רחוקה היא ומעבר לים', זה חסרון באמונה
שלו בתורה.
אדם שלא מאמין בעצמו, גם אינו מאמין בצדיק,
משום שאילו היה מאמין שהצדיק זכה למה שזכה
על ידי עבודתו ויגיעתו, ממילא היה מאמין שגם
הוא יכול להתייגע ולעמול עד שיזכה גם הוא, כמו
שרבינו הקדוש אמר בפירוש, שלא יתלו את התעלותו
במדרגות הקדושה מכך שהוא בן קדושים, אלא ידעו
ויאמנו שזכה לכל מה שזכה רק בזכות יגיעתו, ואמר,
שבכל מקום שהיה נולד, אם היה מתייגע כך, היה זוכה
למה שזכה.
יוצא שמי שלא מאמין בעצמו, זה גורם לו שלא יאמין
גם בצדיק, כי מאחר ולפי לדעתו אין אפשרות לילוד
אשה להגיע לשלמות, לכן כשרואה את שלמותו של
הצדיק, נכנסת לו עקמימיות בלב על הצדיק, עד
שיכול להגיע לכפירה בצדיק, כמו שרבי נתן כותב
בליקוטי הלכות, שבתחילה אדם משים עצמו עניו,
ומקטין את עצמו לעומת חבריו הכשרים וכל שכן
לעומת הצדיקים, ואחר כך, מתוך מרירותו, הוא גם
מתחיל לזלזל בהם, כאילו תוכם אינו כברם וכו'.
לכן עיקר ויסוד גדול בכל יהדותו של האדם זה להאמין
בעצמו, שזה למעשה אומר שהוא מאמין בה', ומאמין
בתורה ומאמין בצדיקים, ועיקר האמונה בעצמו
מתבטאת בכך שהאדם יוצא מהעצלות ומהעצבות
שלו, ומתחיל לעבוד! ללמוד ביגיעה אמתית עם
רצון וכיסופים לרדת לעמקם של דברים ולהוציא
עצות למעשה ממה שלומד, הוא מחפש את המאור
שבתורה ואת רוח הקודש שמרחפת על פניה, והוא
מרבה בתפלה והתבודדות ומבקש ומחפש את קרבת
ה' ואת החיות והשמחה שבקיום התורה, והוא אינו
נותן לעצמו מנוח ועושה הכל כדי להפריש מעצמו את
הרע ואת הגשמיות וכו' וכו', עד שזוכה לחזות בנעם
ה' ולבקר בהיכלו.
אדם חייב לצאת מהקטנות הזו שמונח בה, ולהאמין
שאם יתן עבודה, יהיו גם תוצאות! אין שום רצון טוב
שנאבד! יותר רצון, יותר תוצאות. יותר עבודה, יותר
תוצאות. יותר לימוד, יותר תפילה וכיסופים, יותר
תוצאות! על זה אפשר לדרוש את מה שאמרו חז"ל:
ונאמן הוא בעל מלאכתך לשלם שכרך! מלבד הפשט
המדבר על שכר עולם הבא שכל אחד יקבל על כל
מצווה שעשה, יש את המשמעות הזאת, שה' נאמן
לתת לך תוצאות לעבודתך כפי יגיעתך!
תתחיל להתבודד, תתפלל יותר, תאריך בשמונה
עשרה! משה רבינו זכה כי הוא עמל ויגע! רבי שמעון
בר יוחאי זיע"א זכה כי הוא עמל ויגע! וכך כל צדיק
וכל אדם גדול זכה למה שזכה כי הוא עמל ויגע! וכך
כל אחד יכול לזכות כפי עמלו ויגיעו! והדבר היחיד
העומד בפניו, הוא רק חוסר האמונה והעצלות והיאוש,
ששורשם בגדלות וגאווה, שמצפה לזכות למעלות בלי
להתייגע. וצריך שישאל את עצמו – וכי הוא יותר טוב
מכל אותם הצדיקים שהרבו מאוד להתייגע בשביל
להתקרב לה'? האם הוא צריך לצפות להתקרב לה'
בלי יגיעה במקום שאותם קדושים כן היו צריכים
להתייגע?
כל אלו ועוד הן נקודות למחשבה ולעבודה, שאפשר
לזכות להם רק על ידי שמתקרבים לצדיקים האמתיים
בחינת משה, שהם אחד עם התורה, ורק הם יכולים
לתת לאדם את ההדרכה הנכונה והפנימית המתאימה
לכל אדם בכל מצב בכל זמן על כל השינויים הרבים
שבהם, שעל ידי זה האדם נעשה אחד עם התורה
ונעשה אחד עם ה' יתברך, שזה מה שנאמר בזוהר
הקדוש, קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הם.
יהי רצון שנתחזק להאמין בה' ובמשה עבדו ובתורה וכל
אחד בעצמו ונזכה שיבוא משיח צדקנו ויבנה בית מקדשנו
ולגאולה שלמה במהרה בימינו אמן ואמן.

בברכת שבת שלום ומבורך
לכל בית ישראל