צבי וצביה התגוררו בביתם רחב הידיים שליד הנהר באזור בוקובינה, הנמצא בין רומניה לרוסיה. הם היו בני דודים שנישאו, ושניהם נקראו על שם סבם המשותף. בני הזוג היו אמידים ובעלי חסד, ונהגו להכניס אורחים בשבתות ובחגים, וגם בימות חול, ולעזור כמיטב יכולתם לנזקקים. היה בביתם חדר מיוחד לעוברי אורח מזדמנים ובו מיטות ושאר צרכי האדם, וכל עניי הסביבה ידעו שאצלם ניתן תמיד למצוא מקום ללון ולאכול.

בני הזוג מסרו את נפשם כדי לעזור לזולתם. פעם, בעיצומו של החורף האירופי הקשה, חזר צבי לביתו לאחר עמל יומו ללא מעיל הפרווה שאיתו יצא בבוקר. צביה שאלה לאן נעלם מעילו, והוא הסביר בפשטות, שנתנו לאחד העניים שלא היה לו מה ללבוש, וכך הצליח לפייסה... כך חלפו ימיהם הגדושים בעשיית חסד. הם חיתנו את ילדיהם וזכו לראות צאצאים לרוב.

כאשר הגיעה צביה לגיל 73, חשה לפתע ברע ונאלצה להיות מרותקת למיטתה. בעלה ובני ביתה קיוו שמדובר במחלה חולפת, אך היא החריפה ביותר. כל בני משפחתה הוזעקו מקרוב ומרחוק וסובבו את מיטתה כדי להיפרד ממנה. היא הביטה בהם חלושות, ניסתה לחייך מעט ואז עצמה את עיניה.

בני משפחתה נבהלו. צבי השיג נוצה מאי שם וקירבה אל אפה, כדי לדעת אם היא עדיין נושמת. פלומות הנוצה לא נעו ולא זעו במשך דקה ארוכה. בנה שמואל עצם את עיניו בכאב, בתה שיינדל החלה להתייפח חרש, ואפילו נכדה אליהו הצטער והתרגש לנוכח המעמד רב ההוד של יציאת הנשמה מהגוף. 

לאחר רגעים ארוכים של התייפחויות והשלמה עם הדין, פקחה לפתע הסבתא את עיניה...

כולם נחרדו. שמואל התעשת ראשון: "אמא חזרה אלינו! אבל איך זה ייתכן? הרי כולנו ראינו שהיא הפסיקה לנשום...".

צבי נענע בראשו בהשתאות. הנכד קרא בשמחה: "סבתא חיה! סבתא חיה...".

לאחר כמה רגעים נוספים שבהם הביטה בהם ללא אומר, פצתה את פיה והחלה לדבר חלושות אל בתה שיינדל, שהיתה סמוכה אליה: "את שומעת, שיינד'לה... לא תאמיני מה קרה לי! הייתי בעולם העליון... בהתחלה הרגשתי שהכול נגמר, ממש חושך מצרים, ואז מתוך החושך הופיע לפתע אור גדול ולקח אותי אליו... זו היתה תחושה מופלאה שלא ניתן לתאר במילים. ואז הנשמה שלי הגיעה לבית דין של מעלה, בשמים... היה שם בית דין, עם שופטים ועם סנגור וקטגור, ממש כמו בעולם הזה, אבל רוחניים לגמרי, והם החלו לדון ביניהם על כל מה שעשיתי במשך חיי...