ביאור "שאלה ופשטה" לפרשת "קורח", מאת אי"ם

[1]  טז,לג: וירדו הם וכל אשר להם – חיים שאולה: ש: מדוע גם הנשים והטף היו צריכים להיבלע באדמה, במה חטאו? ת: כל המשפחה ניצבה מאחורי המרד של דתן ואבירם (וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם, וְטַפָּם; פסוק כ"ז), ואף הוזהרו שזה מה שיקרה להם (פסוק ל'), ובכל זאת ניצבו כנגד משה, על כן גם בהם יש אחריות, ודאי להורים יש אחריות על ילדיהם.

[1]  יז,יא: כי יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף: ש:  מדוע תלונת כל העדה על המוות ("אתם המיתם את עם ה'") היה חטא כה גדול, שגרם לקצף ה' ולעונש של מגפה ומוות המוני נוסף? ת: תלונה זאת מורה על כך שאכן העם ממשיך במריו של קורח, והפעם כל העדה מורדת (פסוק ו'), והעם אינו מקבל את העונש שהושת על קורח ועדתו. משה סבר שהחטא נוגע רק לאדם אחד (הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף; טז,כב), וה' נענה לבקשתו, והרג רק את 250 המורדים ואת משפחת קורח. עתה גם משה מבין שהבעיה אינה "מקומית" אלא כללית, וכי ה' חוזר לתוכניתו הראשונית, ועל כן שולח את אהרן לעצור את המגפה.

[1]  יח,כח: ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן: ש: מדוע הלויים צריכים לתת מעשר מחלקם לכוהנים, הרי הכוהנים מקבלים כל כך הרבה (פסוקים ח' – י"ט)? ת: ה' מחנך את הלויים לנתינה לכהן, כתיקון לטענת קורח, ובעקבותיו כל העדה, "מדוע תתנשאו" (טז,ג). מתשובת משה ("לא חמור אחד מהם נשאתי"; טז,טו) אנו מבינים שקורח ועדתו טענו שהכוהנים למעשה מתנשאים על הלויים ולוקחים מהם. ה' מכריח את הלויים לתת לכוהנים גם מחלקם, ובכך חשב לחנכם לשמוע לדבר ה', ולהסתפק במה שיש להם.